"לא עשיתי שום דבר מיוחד, לא המצאתי כלום. לקחתי קצת ידע וטכנולוגיה ישראלית שקיימת והבאתי אותם לאנשים שצריכים את זה. זה הכל". כך אומרת בצניעות סיון יערי, מייסדת ומנכ"לית העמותה “אינוביישן אפריקה", שהצליחה להביא חשמל ומים למיליון תושבי כפרים עניים באפריקה באמצעות טכנולוגיה ישראלית ובכך לשנות את חייהם לבלי הכר.
היום תספר יערי את סיפורה מעורר ההשראה בוועידת TEDx באוניברסיטת תל אביב, המופקת ברישיון מיוחד של ארגון TED העולמי. בוועידה יתקיימו בשעות 15:00 עד 22:00 הרצאות בעלות מכנה משותף אחד: סיפורים פורצי דרך. מלבד יערי, ירצו גם חיים טופול, שי פירון, רועי סדן, ד"ר ציפי שטראוס, רוני פורת, ד"ר נועם שומרון, אייל אלטויל, ד"ר עפרה גרייצר, קרוליין גליק, פרופ’ עילם גרוס ומריומה בן יוסף.
כדי לספר את סיפורה של יערי צריך לחזור 37 שנים אחורה, אל ילדותה בראשון לציון. “נולדתי ענייה", היא אומרת בפשטות. “לאבא שלי לא הייתה עבודה במשך הרבה זמן, אז הוא החזיר אותנו לצרפת, שם הוא חי במשך כמה שנים". לפני הגיוס שבה יערי לישראל, וכשהייתה בת 20 התקבלה לעבודה בחברת ג’ינסים, שייצרה את מוצריה במפעלים באפריקה. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלה עם היבשת השחורה. “כשנשלחתי לשם מטעם החברה, ראיתי מהו עוני אמיתי", היא מספרת. “עד אז חשבתי שהייתי ילדה ענייה, אבל בעצם היו לי נעליים, והיו לי מיטה ובגדים, היו לי חשמל ומים. אבל הילדים שראיתי שם - לא היו להם כל הדברים האלה".
המראות הקשים שראתה אז, במהלך ביקורה במדגסקר, הותירו את חותמם עליה. אבל בניגוד לאחרים שרואים, מזדעזעים ואז ממשיכים בחייהם, היא פשוט לא יכלה להתעלם ממה שראתה. “הבנתי שהכל קשור לחשמל", היא מסבירה. “בלי חשמל אי אפשר להציב מקררים במרפאות כדי לאחסן תרופות וחיסונים, בלי חשמל אי אפשר ללמוד בבתי ספר וכמובן בלי חשמל אי אפשר לשאוב מים. ב־54 מדינות באפריקה לרוב האנשים אין חשמל. אם בשעות הלילה תחפשי את אפריקה ב־Google Earth, תראי שעדיין למעלה מ־90% ממנה חשוכה".
נאמנה לרצון לשנות, החליטה יערי להירשם לתואר בניהול אנרגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. “היו לי ציונים טובים והתקבלתי", היא אומרת. כבר בשנה הראשונה עשתה את הצעדים הראשונים שלה בפילנתרופיה. היא הבינה שכדי להביא את החשמל לאפריקה, כדאי להשתמש במשאב הזמין ביותר ביבשת: שמש. “אספנו כסף מחברים וטסנו לטנזניה עם שני קולטי שמש שאותם שמנו על גג של מרפאה", היא מספרת. "זה היה הכפר הראשון שבו פעלתי, ואחר כך כבר הקמתי את העמותה שנקראת ‘אינוביישן אפריקה’, שמטרתה להביא טכנולוגיות מישראל לאפריקה".
מהר מאוד הבינה יערי שחשמל זה מצוין, אבל זה לא מספיק. “ראינו שהילדים לא מגיעים לבית הספר ללמוד וכשניסינו לברר מה הסיבה, הבנו שהם פשוט רעבים. הסיבה לרעב הייתה היובש, המחסור במים. אז הבנו שהחוכמה היא לא חשמל, אלא המים. הם ישנו את כל התמונה", היא אומרת ומוסיפה בצער, “היום אני יכולה להגיד שעשיתי טעות בכך שהתחלתי עם החשמל".
למרבה האירוניה, בעוד תושבי אפריקה משוטטים ימים שלמים בחיפוש אחרי מים, חופרים בידיהם אחר מקורות מים ולעתים מסתפקים במים מעופשים, מלאים בבוץ ובלכלוך ושורצי חיידקים שגורמים לתמותת תינוקות, מתחת לרגליהם מסתתרות כמויות עצומות של מים. “המים נמצאים באקוויפר, 20־30 מטר מתחת לאדמה ורק צריך לשאוב אותם. אבל כדי לעשות זאת צריך אנרגיה", אומרת יערי. בעזרת תרומות הצליחה העמותה שבראשה היא עומדת להתחיל בשאיבות שכיום מספקות מים ל־104 כפרים בשבע מדינות (אוגנדה, טנזניה, מלאווי, סנגל, קונגו, אתיופיה ודרום אפריקה). “אנחנו קודחים עד לאקוויפר וממקמים משאבה", היא מספרת. “האנרגיה הסולרית שמופעלת באמצעות קולטי שמש מפעילה את המשאבה, והיא שואבת את המים למכל גבוה. בעזרת כוח הכבידה מהמכל, המים זורמים אל הברזים בכל הכפר. כך אנחנו שואבים מים כל יום, כל היום".
בהמשך החליטה יערי להסתייע בעוד טכנולוגיה ישראלית: הטפטפות. “אנחנו מביאים טפטפות לכפר כדי שיאפשרו להם לגדל את האוכל שהם צורכים, למכור אותו וכך להרוויח כסף", היא מסבירה. “צוות שלנו מסביר להם איך מרכיבים וגם איך מתקנים".
אבל הארגון של יערי לא נעזר רק בטכנולוגיה קיימת. בעזרת צוות מהנדסים הצליחה יערי לייצר פתרון לבקרה מרחוק, שמאפשרת לשלוט מהארץ על כמויות המים שנשאבות וזורמות לברזים ועל המים שעוברים לטפטפות, כמו גם על האנרגיה שכל כפר צורך. אם משהו מתקלקל או נשבר, מיד מתקבלת התראה והארגון יכול לשלוח צוותים שיתקנו את התקלה. על הטכנולוגיה הזאת זכתה העמותה ב־2013 בפרס האו"ם לחדשנות.
לפני חמש שנים חזרה יערי עם בעלה, היזם דיוויד בורוביץ’, מניו יורק לישראל. הם מתגוררים עם שלושת ילדיהם הקטנים במודיעין, כשהמשרד הראשי של הארגון נמצא עדיין במנהטן והשלוחה הישראלית שלו ממוקמת בהרצליה פיתוח. “אני מאוד ציונית", היא מסבירה את הצעד. “כשאנחנו פועלים באפריקה, אני תמיד מוודאת שבממשלות המקומיות ובכפרים יודעים שאנחנו מישראל. ברוב הכפרים התושבים לא שמעו על ישראל, וכשאנחנו מגיעים לשם זה בעצם הפרצוף הראשון של ישראלי שהם רואים. אלו שמכירים את ישראל מהתנ"ך מתייחסים אלינו כאילו אלוהים נענה לתפילותיהם. זה טוב לישראל שנהיה שם, גם מבחינת הפוליטיקה, העסקים והיחסים הבינלאומיים שלנו".
התרעות פיקוד העורף