כשפסיכופת חושב שזאת גבורה לחטוף ילד בן 3 ולרצוח את הוריו במפגן סלפי מעוות במיוחד, כולנו צריכים להבין שהרשתות החברתיות הפכו לקני רדיקליזציה לא פחות משהפכו לבית חם לכל חובבי הלבבות והחתולים. מצד אחד, האנושות נהנית מקשרים חדשים ומחופש ביטוי חסר תקדים, ומצד אחר כולנו טובעים בחוסר גבולות שמנוצל לרעה, ולא רק על ידי מטורללי דאע"ש ששורפים אנשים בכלובים.
לצד היכולת המופלאה של כל אדם להביע את מה שעל לבו, אנחנו מקבלים כוכבות מפוקפקות שצוהלות על פיגוע רצחני בתל אביב. הן נישאות על ידי העדר, מה שמיד מפעיל את יצר הרייטינג הבלתי נשלט של כל פוליטיקאי בגרוש, שהוא בסך הכל הצד האחר של המטבע הזול הזה. אין דבר כזה "חופש מוחלט", ולחופש הביטוי החדש הזה יש צדדים אפלים. זה היה מקסים בהתחלה, אבל מאז עבר זמן רב, ונדמה שעברנו איזה קו. החופש המוחלט הוא גם הכאוס המוחלט, כי בתוך המרחב הזה יש היום יותר מדי מקום לשנאה ולזרמי ביבים.
אי אפשר לדגול בעיוורון ב"חופש הביטוי" כמו פעם, כי זה תוקע אותנו במאבקים לא רלוונטיים שהיו ממש חכמים, אבל בשנות ה־80. חלק גדול מהטרור העולמי החדש מתחולל ברשת, וכדי שנחיה כמו בני אדם אנחנו צריכים להבין שחוסר הגבולות פוגע בנו. לכן צריך לשאוף למגבלות מסוימות, שלדעת איפה להניח אותם זו אמנות בפני עצמה. זאת חוכמה קטנה לקדם מגבלות גסות מול יריביך הפוליטיים, וחוכמה גדולה לייצר מגבלה שבאמת תשפר, אבל תחול גם על המחנה הפוליטי שלך. זה האתגר של השפויים מול הקיצונים. כיום חצי עולם סובל מסתימת פיות אמיתית, כשהעונש על ביטוי חופשי הוא סקילה, תלייה או מלקות בפומבי. חצי העולם האחר צווח בציניות על סתימת פיות שאינה באמת קיימת רק כדי לקדם את האג'נדה שלו. בעולם המערבי כבר אין סתימת פיות אמיתית, אלא להפך. כל אחד יכול להתבטא, לפעמים יותר מדי. הגיע הזמן שנכיר בזה ונדע לומר: די.
התרעות פיקוד העורף