לפני כשנתיים פנתה לד"ר ג'מאל דקדוקי אישה מעזה ששמעה עליו הודות לביקוריו ברצועה. היא סיפרה כי בנה, מוהנד, סטודנט לרוקחות בן 21, מגלה סימני מצוקה. הפסיכולוג מכפר כנא נכנס בקביעות לעזה כדי לסייע בהכשרת צוותי סיוע בטיפול נפשי עבור האוכלוסייה. דקדוקי הסכים לראותה, אבל ביקוריו דחוקים וקצרי מועד. שוב ושוב נדחתה פגישתם.
מוהנד יונס המשיך לחיות את חייו. הוא היה סופר ומשורר מבטיח, שיצירות פרי עטו זיכו אותו בפרסים. שנה אחרי פנייתה של האמא למומחה שבא ממרחקים, צבע מוהנד את חדר ביתו וחידש אותו. הקרובים התפעלו, ראו בזה אות משמח. לא חלף שבוע, ב–29 באוגוסט 2017, הוא נמצא מת בביתו. התברר כי לקח בלון גז, חיבר אותו בצינור לארגז קרטון אטום, הניח את ראשו בארגז ושקע בתרדמה בפעם האחרונה בחייו.
לאחר מותו סיפרו קרובי משפחתו כי הצעיר המוכשר ניסה להתאבד כמה פעמים - עד שהצליח. מינקות סבל נידוי והזנחה מצד אביו אחמד, שזכו לגיבוי מהסביבה. “לך תתאבד, יא משוגע, אהבל", גער בו דודו, אחיו של האבא, באחת משיחותיהם האחרונות. “לך תתאבד ותעשה מעצמך קורבן".
דקדוקי מתייסר עד היום על כך שלא מיהר לפגוש את האם. “נראה שהוא היה ברגע של אופטימיות שבוע לפני ההתאבדות, אבל אחר כך הוכרע", הוא אומר
בראיון מיוחד. “הסיפור שלו ידוע מאוד. 'הגרדיאן' פרסם עליו כתבה. גם אל־ג'זירה".
מאז 2008 בא ויוצא ד"ר דקדוקי מן הרצועה. אחת לחודשיים בממוצע הוא חוצה את מעבר ארז, לרוב עם שני חבריו, ד"ר מחמוד סעיד מנצרת ומוחמד מנסור מכפר משהד. השלושה מקיימים פגישות עבודה ומכשירים צוותים מקומיים שעוסקים בתחום רפואת הנפש. ידיהם עמוסות עבודה. איתם באים בדרך כלל רופאים ומנתחים מישראל שמבצעים ניתוחים ומעניקים ייעוץ לרופאי בתי החולים בעזה, בח'אן יונס וברפיח. המשלחת במלואה פועלת בהתנדבות כשליחת ארגון רופאים לזכויות אדם. לעתים יביאו עמם ציוד רפואי ותרופות שרכשו בארץ מכספי תרומות. גם אחרי שישובו לישראל, ימשיכו לייעץ לעמיתיהם מהרצועה בטלפון.
“אנחנו מגיעים לזמן קצר ומספיקים מעט מאוד, צריך לשבת שם שעות וימים", אומר ד"ר דקדוקי. “החלום שלנו הוא להקים ברצועה מרכזי אבחון. ילד היפר־אקטיבי, דיסלקטי, חינוך מיוחד - כל זה לא מאובחן. באו אליהם צוותים מטורקיה, מגרמניה, מאמריקה, אמרו להם: ‘נקים לכם מרכז לטיפול זוגי'. ענו להם: ‘מהיכן? אין לנו מה לאכול'. יש סדרי עדיפויות. אצלנו, אם תלמיד בית ספר מת, כל המערך הטיפולי מגיע ומאוורר את ילדי הכיתה או השכבה. ישראל מובילה בזה, היא בין עשר המדינות הטובות בעולם במצבי לחץ. בעזה המבנה המשפחתי עצמו תומך. אדם נהרג, השכונה מתגייסת. זה מביא אוכל, זה מביא מים, כולם בוכים יחד. ככה אלוהים רצה, אז שיהיה. לא מאמינים במעגלי פגיעות ומעגלי תמיכה. חברה שלמה ככה. גם אם מחר תקום מדינה פלסטינית, הם יצטרכו 20־30 שנה להשתקם נפשית. כל הדור הנוכחי וזה שאחריו אבודים".
כאחד הישראלים הבודדים שמכירים את הרצועה ממראה עיניים, דקדוקי יודע לספר על מקום שכוח אל, שנראה כאילו הזמן פסח עליו. “עזה היא ארץ נטושה", הוא אומר. “אתה מגיע לשם ואומר לעצמך: שכחו אותם באמצע אפריקה. החיים המודרניים לא הגיעו אליהם. אין ירוק, אין פרחים, אין עצים. הכל בטון. במיוחד במחנות הפליטים, שם הכל חול, הכל מיושן. עצוב מאוד. ברחובות אתה רואה כל הזמן ילדים יחפים. המבנים כולם מבלוקים עירומים. אין עליהם טיח. לפעמים אין זגוגיות. רק וילון. הם בנו את הבית ואין כסף לזגוגית. אנשים נוסעים בעגלות. אבא ואמא וילד בעגלה. החיים הפכו להיות רוטינה ואין תקווה. אתה נושם את העוני. מונית עולה שקל. כל אחד יכול להיות מונית, גם נהג של רכב פרטי. גם מנת פלאפל עולה שקל, בעיקר במחנות. בעיר שני שקלים. יום אחד יצאנו שישה רופאים לח'אן יונס, אכלנו חומוס במסעדה, כולל שתייה, שילמנו 30 שקלים יחד. שכר של יום עבודה הוא 20–25 שקלים. זוג נעליים עולה חמישה שקלים, גם חולצה".
לפני שהחל את הרומן שלו עם הרצועה, הדריך ד"ר דקדוקי פסיכולוגים בערי הגדה לטיפול במצבי חירום ולחץ. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואת המימון לפעילותו נתנה קרן החירום של האו"ם לילדים, יוניצ"ף. את הדוקטורט עשה במילאנו, איטליה, ועד היום הוא מצוי בקשרים הדוקים עם חבריו משם. בתווך השתלם בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת מסצ'וסטס. הקריירה המקצועית שלו נעה בין עזה, לכפר הולדתו בגליל, לאיטליה. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים. בשיחה איתו מתגלה אמת מפתיעה: תושב הרצועה שמבקש טיפול נפשי, אין לו הרבה מה לעשות.
“לנו יש מרפאות לנפגעי מין, טיפול זוגי, נפגעי טראומה, מרכזים לטיפול בניצול ילדים. בעזה אין דבר מזה", הוא מספר. “יש מעט מסגרות ייעוץ, אבל לא טיפול עם פגישות קבועות ועבודה עמוקה. אדם שיש לו בעיה נפשית לוחצת, אין לו כתובת לפנות אליה. אין שם טיפול עם ישיבות ושעות. במקרים חמורים של לחץ כבד ודיכאונות יש פסיכיאטר. אבל זה רופא, הוא רושם תרופות".
כמה ימים אחרי שנפגשנו, ניסו שלושה גברים ואישה מעזה להתאבד בזה אחר זה, ביום אחד. כולם אושפזו במצב קשה. אב לשישה, בן 32, העלה את עצמו באש אחרי ששוטרים הפכו את הבסטה שלו. הוא מכר כלי אוכל מפלסטיק לעוברים ושבים. כמה שעות אחריו, הצית נהג את עצמו אחרי שקיבל דוח תנועה במרכז העיר, ואדם נוסף שרף את עצמו ליד תחנת דלק בג'באליה. האישה, בת 29, קפצה מהקומה השלישית בבניין בשכונת שייח' רדואן.
התאבדות היא תופעה אפידמית. אחד מתחזק ממעשהו של השני, וכך נוצרת לעתים שרשרת מקרים בתוך זמן קצר. ארגונים בינלאומיים הפועלים ברצועה מדווחים אומנם על עלייה חדה בשיעור ההתאבדויות, אבל איש אינו יודע את המספרים. ממשל חמאס מסתיר אותם, מחשש שישמשו לביקורת נגדו. “החברה העזתית מצויה בעומס מתמשך", אומר ד"ר דקדוקי. “תאר לך שהפגזות היו מציאות היומיום שלך. הם לוקים בחרדות תמידיות, בדיכאון, באובססיביות. אצל ילדים אתה רואה הרבה הרטבה ותופעות של גמגום או התנהגות ילדותית מכפי גילם. או שהם מפתחים תלות. אצל מבוגרים הלחץ הכבד גורם בעיות התנהגות, אלימות, התמכרויות ואובדנות".
“הרבה מחלות מתפתחות בגלל המחסור בתרופות או הידרדרות שהחלה ממקור אחר. יש חולים שצריכים להגיע לטיפול בבית חולים, אין להם שקל לשלם למונית שתביא אותם לשם. יום אחד באה אלי אישה שהביאה ילד מרטיב לטיפול. שאלתי אותה בן כמה הוא. ענתה: ‘במלחמה הבאה יהיה בן 8'".
דקדוקי אומר שהנשים ברצועה יותר רגועות ומיושבות מהגברים. “הן שולטות ברגשות. הגבר קופצני כי נדרש ממנו הרבה מאוד. לפרנס, להביא אוכל, לשמור על ביטחון הבית. יש לך אישה וילדים, כבר שנים לא הבאת להם אוכל הביתה, ברור שתהיה מדוכא. אתה רואה את זה היטב במחסומים. אבא שיושב עם ילדיו כל הזמן יהיה מרוגז. אישה תוציא ממתק, תיתן לאחד. תוציא פרי, תיתן לשני. לפעמים היא תשיר כדי להרגיע".
קשה לנתק מסיפורו את הקשר הלאומי. אין זה מקרה שכל מומחי עמותת רופאים לזכויות אדם הם אזרחים ערבים. אומנם ישראל אינה מתירה ליהודים להיכנס לרצועה מחשש שיהוו מטרה לחמאס, אבל נוסף על העניין הזה, אצל רופאי העמותה זו שליחות.
“אם מישהו מנצרת יגיד לך שלא אכפת לו מעזה או מג'נין, הוא משקר", אומר דקדוקי. “אנחנו עם אחד וגורל אחד, ורוצים לחיות כמו כל העמים. ואם הוא יאמר לך שכשתקום מדינה פלסטינית נלך לגור בה - הוא גם משקר. אנשים חיים פה ברווחה ובשותפות טובה. אבל הנושא הפוליטי תמיד רגיש".
לרצועה נכנסים ד"ר דקדוקי וחבריו לרוב בימי חמישי. הם פותחים בסדרת פגישות ייעוץ ובערב פורשים למנוחה עד בוקר המחרת, שבו ישובו הביתה. יום חמישי בערב הוא כמו מוצאי שבת בישראל. זוהי עת של בילוי משפחתי. לעתים מוצא דקדוקי את עצמו מעביר שעה או שתיים לצד המשפחות הללו באתר הבילוי המרכזי שלהן, נמל עזה. “מגיעה משפחה, מביאה אבטיח, יושבים כולם ואוכלים. מתאווררים בחוף הים עם אבטיח. זה המקסימום שמשפחה ממוצעת מרשה לעצמה".
התרעות פיקוד העורף