באיווה של 2016 סומנו המועמדים המובילים לנשיאות בשתי המפלגות: במפלגה הרפובליקנית טד קרוז מטקסס ניצח בקושי את דונלד טראמפ, והמשיך במרוץ נגדו עד שהובס. במפלגה הדמוקרטית הפסיד ברני סנדרס להילרי קלינטון בשברי אחוזים, והמשיך ללחום בה עד הישורת האחרונה, עד שקלינטון ניצחה את סנדרס, ואז הפסידה לטראמפ.

מכל אלה ישוב לחורף הכבד של איווה, בעוד קצת פחות מ־100 ימים, רק אחד: סנדרס. הסקרים מלמדים שהוא מפגר במרוץ. שלישי בסיכום הלאומי, רביעי בסקרים באיווה. אבל הם מלמדים עוד משהו: הבוחרים של סנדרס משוכנעים שהם יצביעו רק לסנדרס. למועמדים אחרים יש יותר בוחרים – אך בוחריהם פחות נאמנים, מוכנים לשמוע, מוכנים לשנות עמדה, פתוחים להצעות.

קצת פחות מ־100 ימים, והמרוץ למועמדות נפתח. קצת פחות מ־100 ימים, ואין לדעת מה יקרה. שאלה מרכזית, ללא תשובה, עומדת ביסוד כל המחלוקות והמועמדויות, וממנה נגזרות שאלות משנה רבות: האם הפוליטיקה האמריקאית כבר לא מה שהייתה? האם הממזרים – הכוונה היא כמובן לממזר טראמפ – באמת שינו את הכללים?

פצצת שעמום

טראמפ עשה את כל מה שאסור לכאורה לעשות בקמפיין - ונבחר. הוא הגיע משומקום - ונבחר. הוא התלהם, נחשף, קילל, השמיץ, שיקר, לעג, הסית – ונבחר. בספטמבר 2015, כשנה לפני הבחירות, קבע גורו הסטטיסטיקה נייט סילבר שיש לטראמפ 5% סיכוי לנצח. באוקטובר 2016, חודש לפני הבחירות, כתב הפרשן הפוליטי הנחשב של ה”וושינגטון פוסט”, כריס סיליזה, את השורה: ״סיכוייו של דונלד טראמפ לנצח מתקרבים לאפס״. ערב הבחירות ממש, קבע המודל הסטטיסטי של “ניו יורק טיימס” שסיכוייו של טראמפ לנצח הם 15%. כולם טעו כמובן, ולא בגלל טיפשות, או בורות, או היעדר ניסיון. הם טעו כי הכללים שחלו על מערכות בחירות לפני טראמפ לא חלו במערכת הבחירות של שנת 2016.

השאלה היא אם הם השתנו באופן חד־פעמי או לתמיד. השאלה היא אם אמריקה שאחרי טראמפ רוצה לחזור לנורמליות של פעם, או מתכוונת להמשיך להשתגע. קחו את שני המועמדים המובילים של המפלגה הדמוקרטית, נכון לשעה זו, ותקבלו שתי תשובות הפוכות לשאלה הזאת.

ג׳ו ביידן, סגן הנשיא של ברק אובמה, קשיש בן כמעט 77 (יחגוג בהמשך נובמבר), סבור שאמריקה ניסתה את הטרפת ורוצה להירגע. הוא מבטיח יד יציבה על ההגה, ניסיון רב שנים, עמדות מדיניות וכלכליות הנוטות לשמאל אך רחוקות מרדיקליות. הוא מבטיח סוג של שעמום – שעמום מבורך אחרי שנים של קצת יותר מדי עניין.

ג'ו ביידן. צילום: רויטרס

הסנאטורית ממסצ׳וסטס, אליזבת וורן, נושפת בעורפו של ביידן. היא סוגרת את הפער בסקרים הארציים וכבר עברה את ביידן בסקרים של שתי המדינות המצביעות ראשונות, איווה וניו המפשייר (הוא מוביל בשתיים הבאות, נבדה ודרום קרוליינה). גם היא כבר לא ילדה: בת 70 וסוגרת את אחת השלישיות המבוגרות ביותר שהתחרו אי פעם על מועמדות המפלגה (סנדרס, המבוגר בשלישייה, בן 78). אבל יש הבדל גדול בינה לבין ביידן. בעוד הוא סבור שאמריקה מחפשת לחזור לשגרה, היא סבורה שאמריקה השתנתה מאוד ומוכנה להחליף טרפת בטרפת.

וכמובן, הטרפת שלה אינה דומה לזו של טראמפ. זו טרפת מעודנת יותר, קרה ומחושבת יותר, עטופה במצגות וגרפים. אך בבסיס מועמדותה של וורן יסוד רדיקלי מובהק, חותר לשינויים מפליגים בזמן קצר. היא רוצה ביטוח בריאות לאומי, בלי להעלות מסים למעמד הביניים; היא רוצה לקבוע שכניסה בלתי חוקית לאמריקה אינה מעשה פלילי; היא רוצה לבטל תשלום על לימוד באוניברסיטאות הציבוריות; היא רוצה גני ילדים כמעט בחינם; היא רוצה למסות חברות ענק ובעלי הון עד הצוואר.

ביידן אומר שאת תוכנית הבריאות שלה אפילו קונגרס דמוקרטי יתקשה לאשר. הוא אומר שגם שאר התוכניות שלה לא ריאליות, שהיא לא אומרת אמת כאשר היא טוענת שלא תעלה מסים. “צר לי", משיבה וורן, “אני לא מריצה קמפיין של יועצים עם רעיונות מעורפלים״. את זה עושים מועמדים שלא מבינים שאמריקה כבר אינה אותה אמריקה.

לא רק המועמדים, גם הבוחרים הדמוקרטים יידרשו לשאלת העסקים כרגיל, כן או לא. הם יידרשו להשיב עליה כאשר ינסו לפענח למי יש סיכוי לנצח את טראמפ בבחירות הכלליות. האם ללכת על בטוח – מועמד מרכזי, מתון, שלא מבהיל אף אחד ואולי גם לא מסעיר אף אחד. האם להמר על כל הקופה – על מועמדת שמוכנה ללכת על הראש של החברות הכי חזקות בסיליקון ואלי, שמוכנה להתקוטט עם בעלי הון, שמוכנה לנפץ את חוקי המשחק הישנים.

ועוד לא נכנסנו לשאלת הגיל, שהמועמדים המחכים בשוליים, שעוד לא לגמרי ממריאים בסקרים, מקווים שתצוץ מתישהו. פיט בוטיג׳ג', ראש עיר באינדיאנה, הומו מוצהר ראשון שמתמודד לנשיאות, בוגר הרווארד ואוקספורד, קצין מודיעין בחיל הים, נולד עשר שנים אחרי שביידן כבר התחיל לכהן כסנאטור מטעם מדינת דלוור. קמלה האריס, משפטנית ופוליטיקאית בקליפורניה, נולדה כשסנדרס כבר היה ראש עיר בוורמונט. קורי בוקר, סנאטור מניו ג׳רזי, ולפני כן ראש עיר, נולד כשאליזבת וורן כבר הייתה נשואה, קצת לפני שנולדה בתה הראשונה, וכשהמועמדת המובילה עוד הייתה בכלל רפובליקנית.

שלושת אלה, ועוד כמה - היזם אנדרו יאנג בן ה־44 הוא הבולט שבהם - מקווים שברגע האמת, כלומר בתוך כמה שבועות, יתעשתו הבוחרים ויבינו שהגיעה העת לעבור לדור הבא. לרובם אין הרבה אוויר בצנרת הפוליטית. אין כסף, אין הרבה תומכים, אין מרווח תמרון. אם לא יפתיעו במדינות הראשונות, ימהרו לנשור מהמרוץ.

האריס סגרה השבוע את משרדיה בניו המפשייר והניחה את כל הקלפים שיש לה על איווה. בוטיג׳ג' מקווה להישג משמעותי מאוד באיווה (שני בסקרים, אחרי וורן) ואחר כך בניו המפשייר (רביעי בסקרים), מה שאולי יעלה אותו לדרג המתמודדים הראשון.

למועמד כמו ביידן יש פחות דאגות מיידיות כאלה. הוא יכול להפסיד פעמיים, בשתי המדינות הראשונות, ולהמשיך הלאה. יש לו כסף, ויש לו סיבות טובות להניח שהמדינות השלישית והרביעית, שיש בהן דומיננטיות של מצביעים היספנים ושחורים, פחות יתלהבו מפרופסורים מתוחכמים ויותר יאהבו את סגנון מעמד הפועלים שלו.

אבל ההיסטוריה מלמדת שהטקטיקה של ביידן מסוכנת. משנות ה־70, תחילת עידן הפריימריז, ועד ימינו, רק איש אחד הצליח להפסיד בשתי המדינות הראשונות ובכל זאת להיות מועמד המפלגה. טום הרקין ניצח באיווה, פול צונגס ניצח בניו המפשייר, אבל ביל קלינטון היה המועמד, ואחר כך הנשיא, במרוץ של 1992. הוא החריג. ג׳ימי קרטר ניצח בשתי המדינות הראשונות, וולטר מונדייל באיווה (1984), מייקל דוקאקיס בניו המפשייר (1988), אל גור בשתי המדינות, וכמוהו ג׳ון קרי (2004), ברק אובמה באיווה (2008) והילרי קלינטון באיווה (2016).

אליזבת' וורן. צילום: רויטרס

והנה, שוב חוזרת השאלה שבה פתחנו: האם בעידן טראמפ ההיסטוריה הזאת עוד חשובה, עוד משמעותית. האם עוד אפשר ללמוד ממנה על מה שיהיה בעתיד. ופתאום התשובה מתהפכת: וורן מהמרת שכן, ההיסטוריה חשובה, וחותרת לנצח בשתי המדינות הראשונות. ביידן חושב שההיסטוריה היא רק היסטוריה, ושיוכל להישאר בתמונת המרוץ גם אחרי שיחטוף מכות במדינות הראשונות (לפי הסקרים, הוא בסכנה למקומות רביעי ושלישי, ויש עוד זמן לרדת).

באש ובמים

על מה בונה סנדרס? כנראה על הנאמנות הנחושה של בוחריו. הם לא משתתפים בקמפיין, הם חברים בתנועה, יש שיאמרו כת. באופן מוזר, דווקא חסידיו של סנדרס מזכירים יותר מאחרים את אלה של אובמה במרוצו הראשון. הם היחידים שמביטים על המועמד שלהם בעיניים נוצצות של הערצה משתאה. הם היחידים שילכו אחריו באש ובמים. תאמרו: מדובר רק בחמישית מהבוחרים. נכון, אבל זה בערך מה שהיה בזמנו גם לטראמפ. ובמילים אחרות, בדיוק כמו במקרה של טראמפ לפני ארבע שנים, סנדרס רוצה שכמה שיותר מועמדים יישארו במרוץ, יפצלו ביניהם את הקולות ויותירו אותו עם קהלו הנאמן והלא מבוטל. זה – ובריאות טובה (הוא אחרי התקף לב) – יכולים לסדר לו חורף ארוך, ואולי אפילו אביב, של פוליטיקה.

ברני סנדרס. צילום: רויטרס

ממזרים בשלג: מי יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות?

מעל המרוץ הדמוקרטי מרחפת שאלה אחת מרכזית: האם אמריקה רוצה לחזור לשגרה עם ג'ו ביידן או מעוניינת בהמשך השיגעון של דונלד טראמפ, רק בגרסת אליזבת וורן?