"ברור שאני בוטה, כי זה מה שהערבים אוהבים", הוא הסביר. "זה הסגנון שצריך. זה לא משרד החוץ שאחרי מותו של סופר מצרי אנטי־ישראלי הוציא הודעה של השתתפות בצער, כמדיניות רופסת. אני הפוך, אז ברור שצברתי אויבים. גם אם תשמע את גרסת משרד החוץ הם יגידו שאני פוגע בהסברה, אבל ממש לא. אני מחזק אותה. הרי הייתה לערבים תחושה שאנחנו מתנשאים, לכן אני וחבריי פתחנו איתם בדיאלוג כדי להראות שיש הרבה מהמשותף מבחינה דתית, פוליטית. לפני שלוש שנים הם פחדו לעשות לי לייק, והנה שברתי גם את המחסום הזה".
סיפורו האישי של כהן הוא יוצא דופן. עד לפני 30 שנה הוא גדל והתגורר בלבנון, עבר שם את מלחמת האזרחים העקובה מדם, ראה את צה"ל נכנס לביירות וחווה את מותו הטרגי של אביו, חיים, שנחטף ונרצח על ידי אנשי חיזבאללה באמצע שנות ה־80.
כשעלה לארץ ב־1995, אחרי שהסתובב בצרפת ובמקסיקו, לא ידע מילה בעברית, לא היה מודע להסכמי אוסלו. כשעשה את צעדיו הראשונים עם השפה העברית, הוא זוכר איך ראה באולפן את יאסר ערפאת בטלוויזיה וירד לו האסימון.
"תפסתי את הראש בידיים ואמרתי 'וואו, ברחנו ממנו בלבנון והוא הגיע עד לפה'", נזכר. "הרי כל הלבנונים, גם המוסלמים, אמרו על ערפאת שהוא פני הרשע, איפה שהוא נמצא הוא מביא איתו צרות. אף אחד לא סבל אותו, אבל פה השמאל הישראלי חושב שכל העולם אוהב את הפלסטינים ומתעניין בהם. הפוך, הסוגיה הפלסטינית לא מעניינת אף אחד, רק שכאן מבקשים להיות יותר אפיפיורים מהאפיפיור".
כהן, כמו שאמרנו, לא מפחד מסערות. כעת, ערב יום השואה הבינלאומי, הוא מוציא ספר - "המופתי והיהודים", על חלקו של חאג' אמין אל־חוסייני בשואה ומלחמתו נגד יהודי ארצות ערב, שבא אחרי שבשנת 2017 הוציא יחד עם פייר לביא את "השואה בעיני מחמוד עבאס", הלא הוא אבו מאזן.
"כתבתי על עבודת הדוקטורט של אבו מאזן ולמה? כי נדהמתי שאין פה תרגום לעיקרי הדברים", הסביר. "אבו מאזן האשים ששיתפנו פעולה עם היטלר, והספר שלו נמכר בכל מדינות ערב. תשאל ערבים מהי השואה ולא מעט יגידו 'חרטא', ועל זה הוא קיבל תואר דוקטור. הסתמך על מכון מחקר בבגדד וכמה עיתונים. ספר תעמולה".
בספרו החדש הוא מתמקד במעלליו של המופתי. "אל־חוסייני השפיע על האחים המוסלמים ולא רצה את היהודים באזור", הוא אומר. "הוא זה שאמר לראשונה 'היהודים נגד האסלאם' והושפע ישירות מהתעמולה הנאצית".
"ל'יד ושם' מדיניות שלפיה אנו לא מפרסמים טקסטים/חיבורים שלמים של אנטישמים ומכחישי שואה - לא 'הפרוטוקולים של זקני ציון', לא 'מיין קאמפף' של היטלר, לא ספרות מכחישת שואה כגון של ARTHUR BUTZ, וכדומה, גם כשזה מלווה במבוא. איננו משמשים במה להפצת הדברים הללו, אך איננו מתנגדים שאחרים יעשו זאת לצרכים לימודיים, תוך נקיטת משנה זהירות. בניגוד לנטען, מכון המחקר של 'יד ושם' פרסם ב־2017 סקירה מקיפה של ראש המכון פרופ' דן מכמן על אדולף היטלר, תהליך קבלת ההחלטות בדרך ל'פתרון הסופי של שאלת היהודים', והמופתי של ירושלים חאג' אמין אל־חוסייני".
אין אצל כהן פוליטיקלי קורקט, במיוחד כשמדובר באיראנים, בחיזבאללה ובפלסטינים. עמדותיו קשורות אולי לשורשיו בביירות, שבה נולד בתחילת שנות ה־70. "כל לבנוני יספר לך שמשפחתו נפגעה במלחמת האזרחים. אין יום שלא שמעת אז כדורים שורקים", הוא מספר. "זה התחיל ב־75', שלוש שנים אחרי שנולדתי, לכן אני לא זוכר את לבנון שנחשבה לשווייץ של המזרח התיכון".
חיים, אביו של אדי, עבד באותן שנים כרואה חשבון וגם המלחמות של 67' ו־73' לא הניעו אותו לעזוב עם משפחתו את המדינה השסועה. תמיד ראה את עצמו כלבנוני־יהודי ובעיר הבירה ראה את ביתם. המשפחה התגוררה בחלק המערבי, בתוך הקהילה היהודית שהתמקמה בין התושבים המוסלמים, לא רחוק מרובע הדאחייה, שמזוהה כיום כמעוז חיזבאללה.
"למדתי בבית ספר נוצרי", כהן מספר. "כילד, הנוצרים האשימו שהרגתי את ישו והמוסלמים טענו שגנבתי את פלסטין. תמיד הציקו לנו. זרקו אבנים על הבית, ריססו גרפיטי. צעקו לי ברחוב 'תכף נבוא להרוג אותך'. כילד זה הפחיד, אבל דווקא היו פלסטינים שלא פגעו בנו ואפילו שמרו על בית הכנסת".
יומיים אחרי הירצחו של נשיא לבנון ביצעו אנשי הפלנגות את הטבח במחנות הפליטים של הפלסטינים. "אני אמרתי את האמת על אירועי סברה ושתילה", כהן מבקש להדגיש. "הטבח היה בהנחיית נשיא סוריה, חאפז אל־אסד, וישראל לא קשורה אליו. אסד לא רצה בנוכחותנו בלבנון והוא היה איש מבריק, בניגוד לבנו, החמור. כשג'ומאייל נרצח אסד ביקש מאלי חובייקה, נוצרי שהיה משת"פ שלו, 'לך תנקום בפלסטינים היכן שהישראלים נמצאים'. הוא רצה שהתיק הזה ייפול עלינו. לצערי ישראל לקחה על עצמה משהו שלא היה באחריותה".
כהן זוכר עדיין את הכאוס בימים שבאו אחרי עזיבת הכוחות הישראליים. "באותן שנים זה היה הכי גרוע", הוא אומר. "מדינה בלי רמזורים, דרכים, משטרה. אני נהגתי על רכב כבר בגיל 14. אם פה זה הכוחות של המוראביטון, שם היו המיליציות השיעיות, שם הפלנגות, סורים. היית נתקל במחסום אויב ונשאל 'מי אתה?'. אם נוצרי, יורים בך. אף אחד לא היה מתרחק מהבית, אנשים מתו מהפגזות שלא הבדילו בין דתות. כולם רבו עם כולם".
1985 הייתה השנה שבה חיזבאללה נוסד. "תנועת אמל, השיעית, הייתה חילונית", כהן הסביר. "שתו שם אלכוהול, רדפו אחרי נשים. היה פלג קיצוני שאמר 'האנשים האלה כופרים' וממנו הגיעו עימאד מורנייה וחסן נסראללה. דתיים שקיבלו מימון מהאיראנים".
ביירות הפכה למקום לא שקט, בטח לקהילה היהודית הקטנה, שבאוגוסט 1984 התעוררה למציאות של חטיפות ורציחות. הראשון היה סלים ג'מוס, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הלבנונית, שנחטף ממכוניתו בסמוך לבית הכנסת וגופתו לא נמצאה מעולם. השני היה חיים כהן, אביו של אדי, שנחטף בחודש מרץ 1985, ממש מתחת לבית. גופתו נמצאה רק אחרי תשעה חודשים.
אדי לא אוהב לדבר על הימים הקשים הללו, אבל יש ברשותו תיק גדול עם גזרי עיתונות מכל העולם שעוסקים בחטיפה. כשנפגשנו, הוא שלף קטע של עיתון "מעריב" מאותם ימים. הכותרת "הוצאנו להורג את יצחק טראב מראשי קהילת יהודי ביירות" ומתחת נכתב "נקמה על גירוש שיעים מכפרם על ידי כוחות צה"ל וצד"ל".
"אבי היה רואה חשבון, שלא קשור לצבא או לפוליטיקה", הוא מספר. "איש פשוט, מעמד בינוני מינוס. הוא נחטף בהפתעה כשיצא מהאוטו, לפני שעלה הביתה. לא שמענו ולא ראינו. זה היה בשעות הערב".
משפחת כהן נדדה אחרי רצח האב, שהוכר כהרוג מלכות, לרבעים הנוצריים של ביירות, אבל לאט־לאט התפזרה. כהן ביקש להגר לארצות הברית אבל נדחה על ידי האמריקאים. הוא עבר לצרפת ומשם למקסיקו ובסוף, ב־1995, נחת בישראל, ולא מטעמי ציונות. "בסוף שנות ה־80 אמי פחדה לעלות לארץ", הוא מספר. "היא לא רצתה מלחמות. אני ביקשתי להירשם לאוניברסיטה, אבל במקסיקו לא הייתה דרך והבנתי שבישראל כעולה חדש יעזרו לי לממן את הלימודים. החלטתי ללכת על זה. לא ידעתי מילה בעברית, רק 'שלום, מה שלומך'".
הוא למד מדעי המדינה ומזרחנות. במשך שנים השתייך לקהילת המודיעין, שם ניצלו את כישוריו. כשהשתחרר חשב להציע את שירותיו למשרד החוץ, אבל נדחה. היום הוא חוקר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אבל בעיקר פועל כזאב בודד. התחיל כמסבירן והפך עם השנים לתופעת רשת.
"רוב עוקביי בטוויטר מגיעים ממדינות המפרץ, ואם אספר שסייעתי לא מעט להסכמי השלום, אתה לא תאמין, נכון?", שאל. "עובדה, כבר שנתיים אני עושה את זה. אני מראה לאנשים במדינות האלה את פרצופם האמיתי של הפלסטינים ובמקביל מלמד אותם עלינו. מוכיח שיש בישראל שופטים ערבים בבתי המשפט, ולערבי־ישראלי יש אותן זכויות על פי החוק, והם לא האמינו שיש אפילו מוסלמים שמשרתים בצבא. מבחינתם ערבי־ישראלי זה פלסטיני. כבר שנתיים אני דוחף להם חומרים. השיא הגיע כשהאמירויות שלחו סיוע לפלסטינים דרך נמל התעופה בן־גוריון ואבו מאזן אמר 'לא, תודה'. הצבעתי ואמרתי 'הוא אפילו לא רוצה את הסיוע שלכם'. אני בטוח שסייעתי, אבל אף אחד לא יגיד 'בגלל אדי כהן עשינו שלום'".
אחת הטענות נגדו היא שבמסגרת מאמצי ההסברה, אין לו בעיה לערבב בין אמת לחצאי אמיתות ולדברים שלא היו, כדי להשיג את מטרותיו. "ברור, הרי יש לי אויבים. אני פרשן ולא עיתונאי שעובד באתר אינטרנט", הוא מסנגר על עצמו. "אני רוצה לכתוב מה שבא לי ולפעמים אני גם לא מצליח בפרשנויות שלי. אמרתי לפני שנה שאסד ייפול בחודש יולי וזה לא קרה, אז התחילו לומר 'הוא משקר'. אני לא עיתונאי, אלא מפרש את מה שאני רואה".
"יודע כמה סרטונים עשו עליי, האיראנים וחיזבאללה? מה אתה רוצה, שישבחו אותי? אמרו שאני שקרן ואיש מוסד. העלילו שאני גורם למלחמות בין הערבים. הרי אני פותח להם את העיניים ואומר 'זה האויב שלכם, האיראנים, חיזבאללה', אז הם מנסים כל הזמן להפיל אותי. שולחים ידיעות לא נכונות ואכן נפלתי מספר פעמים. אמרו 'זה נרצח על ידי האיראנים'. דיווחתי, ואז התברר שהוא התאבד. המטרה שלהם היא לפגוע באמינות שלי".
הוא מיהר להציג בפניי סקר שערך רק עכשיו בדיוק באותו נושא. הוא שאל את מאות אלפי עוקביו בטוויטר איזה דף ברשת לדעתם יותר אמין, שלו, של משרד החוץ, של סא"ל אביחי אדרעי, שמשמש כראש תחום תקשורת ערבית בדובר צה"ל, או של אופיר גנדלמן, דובר ראש הממשלה לתקשורת הערבית. 12 אלף גולשים השתתפו בסקר, 78% ציינו את החשבון שלו.
"אני לא אומר ש־100% מהערבים אוהבים אותי", הוא אומר. "אבל הסקר מוכיח שנעשה לי עוול על ידי מי שחושב שכל היום אני עוסק בשקרים לערבים. לדעתי אני רק מסייע, אבל השמאל הרדיקלי לא מחבב אותי, ויש אפילו עיתונאי שאמר לכמה בכירים 'מה אתם עובדים איתו? הוא לא מוכר בישראל, אין לו תפקיד רשמי'. זו קנאה ואם יגידו 'אדי כהן שקרן' זה טוב להם".
יש לו לא מעט שונאים בעולם הערבי, אחד מהם הוא ג'וואד נסראללה, בנו של מנהיג חיזבאללה, שביקש מעוקביו להחרים את אושיית הטוויטר מישראל. "עשו עליי איקס וכתבו 'בקרוב מאוד יסגרו לך את החשבון'", הוא מחייך. "יש לי אויבים מקרב חיזבאללה, מהאיראנים, מהשיעים. כל מי שאני יוצא נגדו, אבל זה לא מפחיד אותי, זה דווקא כבוד".
כהן הפך עם הזמן גם למרואיין פופולרי ברשתות ובתוכניות בערבית. כשהשתתף בפאנל ואחד המרואיינים כינה את מלך סעודיה "בן זונה", הוא קם בהפגנתיות ועזב את האולפן, מהלך שכנראה העניק לו כמה נקודות זכות.
"כולם אומרים שעשיתי את זה בכוונה, אבל ממש לא", הבהיר. "אם הוא היה אומר שמלך זימבבואה כזה, גם הייתי קם והולך. זה קשור למנטליות. אני ימני ולא מסתיר את זה. מציירים אותנו כמצביעים כמו עדר, נגד השלום. אני לא אומר שאין קיצוניים, אבל אני אגיד לך מה, אנשי ימין יותר קשובים לדת והם גם לא מאמינים לערבים. אומרים 'אפילו 40 שנים בקבר, אל תאמין לערבי'".
כהן חבר במרכז הארגונים של יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם, עוסק לא מעט בנושא וכותב עליו. "אני רוצה להעלות את המודעות", הוא אומר. "מישהו יודע שביום הראשון למלחמת ששת הימים 400 יהודים הוכנסו לכלא המצרי בגלל שישראל תקפה? לא. אני חוקר למשל את הפוגרומים שהיו במדינות האלה במאה ה־20. הפוגרום הראשון ב־1912 במרוקו שבו נהרגו כ־40 יהודים. ב־34' הפוגרום באלג'יריה, בעיראק ואחר כך במצרים, כשהאחים המוסלמים הטמינו פצצות".
התרעות פיקוד העורף