המנזר באתר סנקפונטן בלוקסמבורג הוא מבנה אפור וחגיגי בראש גבעה מושלגת במרחק שעה ורבע מעיר הבירה לוקסמבורג, כלומר לא רחוק מהגבול הגרמני. בזמן מלחמת העולם השנייה שימש האתר הפסטורלי הזה תחנה בדרך לחיסול יהודי המדינה. מספרם של היהודים בלוקסמבורג בזמן הפלישה הגרמנית באוגוסט 1940 נאמד ב־3,900. עד איסור ההגירה באוקטובר 1941, הצליחו כ־2,500 מהם לעזוב את המדינה, רובם ל"אזור החופשי" של צרפת. מאות מהם הוסגרו שם לנאצים. לפני כן, באוגוסט 1941, החרימו הנאצים את המנזר בסנקפונטן, הגדירו אותו כ"בית האבות היהודי", והעבירו אליו בעיקר את אוכלוסיית הקשישים שלא הצליחה להימלט
כ־400 איש שהו דרך קבע ב"בית האבות", שהתאים, לכל היותר, למגורי מאה אנשים, בתנאים מחפירים של מחסור במוצרים בסיסיים, ללא חימום ושירותים. השוטרים הנאצים שהגיעו מדי פעם לביקור החרימו כל פריט מידי הדיירים, כמו למשל סבונים שהוברחו. זכות הטיול שהשיגו עבורם המוסדות היהודיים אפשרה לדיירים לשוטט ולפשוט יד בכפרים הסמוכים, בלי שזכו לחמלה מיותרת מצד התושבים. השתיקה מאפיינת גם היום את תושבי הכפר הסמוך, שאינם יודעים למה שימש המנזר, למרות לוח הזיכרון שהוצב במקום. פסי הרכבת שהגיעו עד למנזר ונותרו שם עד היום, שימשו את המשלוחים שהחלו באופן סדיר למחנות הריכוז וההשמדה כמו טרזיינשטט, סוביבור ואושוויץ.
ההיסטוריון מרק שנטגן, שחקר את תולדות "בית האבות" של סנקפונטן, אומר כי הגירושים למחנות ההשמדה עברו בצורה שקטה. לדיירים שסבלו מתת־תזונה ומחלות לא היה כוח למחות.
אב המנזר קלוד סיברנלר, איש מבוגר וכבר לא בריא, שעסק בשליחויות רוחניות ברחבי העולם, מקבל אותנו, עוטה כנדרש מסיכה על פניו, כשמאחוריו שטיח קיר אמנותי עם הדפסים של ישו שחור צלוב על עץ באובב בתוך נוף אפריקאי. הוא יודע שכעת, בעקבות ההסכם, יצטרך לעזוב את המקום עם עמיתיו למסדר וטוען כי טוב שההחלטה התקבלה סוף־סוף. "כאן אף פעם איש לא ממהר, במיוחד לא הממשלה", הוא מחייך ומראה לנו מסמכים ומחברות שגילה עם רישום מדויק של חלוקת הציוד והעבודה בין האחראים על "בית האבות" בתקופת מלחמת העולם השנייה.
פיצוי מוסרי וחומרי
ממדיה הצנועים של לוקסמבורג, דוכסות קטנה על 600 אלף תושביה, הנמצאת בין בלגיה, צרפת וגרמניה, הפכו אותה בשלהי המאה ה־19 למקום שבו ממלכות אירופה המתקוטטות - נושאות ונותנות וחותמות על הסכמים. היא שימשה כבירה הראשונה של האיחוד האירופי העתידי. גם הסכם הגבולות הפתוחים נחתם בשנגן שבלוקסמבורג.
"רכשנו את סנקפונטן, שהוא מקום הסבל של העם היהודי", אמר ראש הממשלה בטל, המכהן זה שבע שנים, במשרדו במרכז העיר לפני היציאה לחתימה על ההסכם. “נשקיע את הכספים הנדרשים בקרן הזיכרון. כדי לחזק את מילות ההתנצלות בפני העם היהודי שהשמענו לפני שנים אחדות עלינו להילחם באנטישמיות, לעשות מחקרים באוניברסיטה, להכיר בסבל היהודים שעליו הם לא פוצו אף פעם. אחרי הפיצוי המוסרי, הגיע זמן הפיצוי החומרי".
לדברי בטל, המלחמה למען סובלנות היא בדנ"א שלו: "אני מקרה מיוחד של מוצא מרובע. אני שמינית יהודי. יש לי סבא יהודי שקראו לו מוריס ספירו, שנולד בוורשה, סבתא רוסייה אורתודוקסית, סבא לוקסמבורגי אתאיסט וסבתא צרפתייה קתולית. סבי היהודי מת בגיל צעיר מאוד בצרפת. לא הייתה לי ההזדמנות להכיר אותו. תמיד גדלתי בתוך כיבוד המסורות הדתיות השונות. כילד זה היה עבורי פנטסטי כי חגגנו את החגים השונים אצל בני המשפחה השונים. כך למדתי מהן פתיחות, סובלנות, הבנה. חשוב לי שכל הדתות בלוקסמבורג יוכלו לקיים את הפולחן שלהן באופן חופשי ולתת להן את האמצעים לכך. חשובה עבורי היכולת לחיות באופן חופשי ולהיות שונה. יש לנו דיאלוג מתמיד בין נציגי הדתות השונות כדי שנוכל לחיות ביחד. לכולם הזכות לפולחן דתי, אבל לאיש אסור להשליט את דתו".
"לא שופט של העולם"
בין נגעי חוסר הסובלנות שנלחם בהם בטל, הומוסקסואל מוצהר הנשוי לבן זוגו ומופיע איתו באירועים רשמיים, נמצאת כאמור גם ההומופוביה. ביולי 2019 הוא עלה לכותרות בישראל לאחר שביטל את השתתפותו בסעודת פרידה רשמית מהשגרירה היוצאת של מדינת ישראל, סימונה פרנקל, לאחר שקודם לכן אמר שר החינוך דאז רפי פרץ את התבטאותו הידועה לשמצה על טיפולי המרה להומוסקסואלים. "יש דברים שאי אפשר לקבל", הוא אומר כעת. "ללכת לארוחה, לשבת סביב שולחן ולשתוק אחרי שהסבירו לנו שהומוסקסואליות זה משהו שניתן לרפא - אינני יכול לקבל זאת, ועוד מצד חבר ממשלה. אני אמרתי 'לא' לשיח שנאה. השגרירה לא הייתה אשמה, היא הייתה דווקא נחמדה, אבל זה קרה ממש לאחר אמירת הדברים, שלא התנצלו עליהם. היום היחסים עם השגריר החדש טובים מאוד. אני אדם של דיאלוג. ואילו היה מר נתניהו שאני מכיר היטב מצלצל למחרת, הייתי עונה מיד".
אבל ראש הממשלה נתניהו לא צלצל. גם מזכיר המדינה הקודם של ארצות הברית מייק פומפאו למד על בשרו את כעסה של לוקסמבורג. טקס החתימה על ההסכם להחזרת רכוש יהודי, שארצות הברית היא משושביניו, היה אמור להיערך במעמדו של פומפאו. אבל אז אירעה תקיפת הקפיטול. "לא ניתן היה להסכים לכך שבקפיטול אנשים לבשו חולצות עם הכתובת 'אושוויץ'. זה סקנדל, ולכן דחיתי את הטקס. לא יכולתי לעסוק בזיכרון כשיום קודם אנשים התנהגו כך. לא יכולתי לקבל את פומפאו גם אם זה יצר בעיות. לא יכולתי לחתום על ההסכם בנוכחות מישהו שלא גינה מה שקרה. זה מעלה זיכרונות קשים".
למרות הכל, בטל, אירופי מושבע, מודע לכך כי כיום, מבחינה היסטורית ופוליטית, לאירופה אין את הזכות להטיף מוסר לעולם. "אי אפשר היום ללמד לקח את כל העולם", הוא אומר. "אירופה אינה יכולה להיות השופט של העולם. מפעם לפעם אנחנו יוצרים רושם שאנחנו כאלה. צריך שנוכל לגנות מדיניות שלא נראית לנו. כמו זו של ישראל בנושא הפלסטיני, אבל לא לנסות להכריח".
התרעות פיקוד העורף