"שיר המלחמה של מקדרמוט" היה המנון פופולרי בפאבים ובהיכלי המוזיקה של לונדון במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877. הבריטים אומנם לא היו מעורבים ישירות בעימות, אבל התחזקות רוסיה על חשבון הטורקים איימה על האינטרסים שלהם באסיה, והחדשות על מעשי הזוועה שחוללו החיילים הרוסים בבלקן לא קנו לצאר מעריצים רבים בלונדון. לכן, כבר בשורה הראשונה של השיר הבהירו המסובים בעד מי הם: "כלבי המלחמה שוחררו והדוב הרוסי הקשוח זחל החוצה מהמאורה שלו, נכון לשדוד ולהקיז דם", הם זימרו במקהלה והקישו כוסות בירה. המטפורה החייתית חזרה בשנית בפזמון: "לחמנו בדוב בעבר, וכל עוד אנחנו בריטים אמיתים – הרוסים לא יקבלו את קונסטנטינופול!".
כשהאימפריה הרוסית ביקשה לייצג את עצמה בצורה מופשטת, היא בחרה לרוב להשתמש בסימבוליזם של העיט הדו-ראשי, שרמז למורשת הרומית-ביזנטית של האימפריה, כמו גם לתפקיד הכפול של הממסד הדתי והשושלת המלכותית בניהול המדינה. הסמל הזה אומנם נזנח בימי ברית המועצות, אך אומץ מחדש על ידי הפדרציה הרוסית ומתנוסס כיום בגאווה בשלל מוסדות רוסיים רשמיים.
במאה ה-19, כשעיתונות נעשתה נפוצה יותר ויותר והלאומיות דרשה מכל אדם לאמץ לעצמו מולדת, קריקטוריסטים ששו לשייך לכל עם סט ייצוגים משלו. לעיתים הייצוגים האלה היו אנושיים – ג'ון בול מייצג את בריטניה, מריאן היא הדמות שמגלמת את צרפת, וארצות הברית היא כמובן הדוד סם. אבל במקרים אחרים המדינות היו חיות. בריטניה אהבה לדמיין את עצמה כאריה, שריד לסמלי המלכים הנורמנים שפלשו לממלכה ב-1066, אבל לפעמים הייתה דווקא בולדוג קשוח. צרפת הייתה פודל עדין או תרנגול כועס, מעין משחק מילים מתוחכם על הדמיון בין שמו של העם הגאלי למילה הלטינית לתרנגול, Gallus. גרמניה הייתה עיט שחור, סין הייתה דרקון ורוסיה – רוסיה הייתה דוב. לפעמים הוא היה עירום, לפעמים לבוש כמו קוזאק, אבל תמיד דוב.
לפי תפיסתם, הכביכול-תרבות הרוסית הייתה בדיוק זה – "תרבות". במקרה הטוב היא נחשבה חיקוי גס של התרבות המערבית האמיתית, זו שינקה מהשורשים היוונים-רומיים את רעיונות האמת, השלום והקידמה. במקרה הגרוע מדובר במעטה דק ביותר של העמדת פנים שמכסה על אוסף נורא של מנהגים אפלים ומרושעים. גרדו מעט את הציפוי ותראו את הברבריות פורצת אל פני השטח.
כשאי אפשר להשתמש בהזרה לאומית, למשל מחשש לפגיעה ברגשות המונגולים, הדוב משרת היטב את אותה תכלית. הדוב הרוסי עומד על שתי רגליים, אבל כל מי שמסתכל בו יודע שהוא לא אנושי. הוא גדול ושעיר מדי, מסתובב עירום ביער ומחפש אוכל. אפשר אולי למצוא בעיניים שלו עדות כלשהי לתבונה, אבל מסוכן להתקרב אליו ומוטב בפירוש לא לסמוך עליו. אפשר לשתף איתו פעולה, כל עוד הוא יישאר במקום הראוי לו – כלי גס ולא אמין שעלול לפנות בכל רגע נגד בעלי בריתו.
למטפורה הזאת נלוותה שורה ארוכה של הנחות יסוד שהושלכו בחזרה על רוסיה עצמה. כמו הדוב, רוסיה נתפסת כסוג של ענק רדום. יש לה הרבה כוח, אבל רוב הזמן היא לא ממש משתמשת בו – ואנחנו צריכים להיזהר שלא לעורר אותה פן תרמוס אותנו. כשהיא כן משתמשת בכוחה, היא עושה את זה כביכול רק כי מישהו עורר את זעמה: פלש למאורה שלה, איים על גוריה או דקר אותה במקל. הטפרים של רוסיה חדים וזרועותיה חזקות, אבל היא גם מגושמת, איטית וקצת טיפשה. אם אפשר להתחמק ממנה, מוטב לחכות שתתעייף ותחזור לשנת החורף שלה. לחלופין, אפשר לרקוד סביבה, לעייף אותה, לדקור אותה מרחוק ולהניח לתסכול שלה לעשות את שלו. ובשום מצב אסור לנו להיכנע לחיבוק הדוב – כי ברגע שאנחנו נמצאים במרחק נגיעה, דיננו נגזר.
הזרה של מדינות ועמים והרחקתם ממשפחת האומות התרבותיות על ידי דימויים מעולם החי איננה כמובן תופעה ייחודית לרוסיה. גל ההגירה הגדול של אירים לארצות הברית במהלך המאה ה-19 הוליד תגובה שדמיינה את האירים כקופי אדם שיכורים ואלימים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו אלו הגרמנים שהוצגו על ידי מדינות ההסכמה כקופים מפלצתיים שה"קולטור" שלהם מביא רק מוות והרס. היהודים, כידוע, הושוו פעמים רבות בתעמולה האנטישמית לחולדות, שדים או תמנונים, ויש דוגמאות רבות נוספות.
רוב הדימויים האלה באים וחולפים, אבל משהו בדוב הרוסי אפשר לו לשרוד מאות שנים, ממש עד ימינו. הוא שרד שתי מלחמות עולם, חווה את עלייתה ונפילתה של ברית המועצות, ועכשיו יצא שוב מהמאורה שלו וצעד לאורכן ולרוחבן של כותרות העיתונים המערביים והרשתות החברתיות בדרכו לקייב.
מדוע? יכול להיות שזה בגלל המקום הלא מוגדר שרוסיה ממשיכה למלא בפוליטיקה האירופית והעולמית – לא כאן ולא שם, נוכח נפקד בעל מניעים מסתוריים. יכול להיות שזה לחלוטין כלי רטורי שייעלם בעוד כמה עשורים. אבל אם אפשר ללמוד משהו מהפלישה הנוכחית לאוקראינה, נראה שהדימוי של ענק על כרעי תרנגולת, או בריון קשוח אך מגושם, עדיין הולם. ימים יגידו אם רוסיה תיתן לנו סיבה לחשוב אחרת, לטוב ולרע.
התרעות פיקוד העורף