“אני תשוש, במשך כמה ימים לא היה לי זמן לשבת ולנוח. בבסיס אני אדם שמח, אבל הימים הראשונים של המלחמה היו קשים לי מנטלית. רק סיימתי לימודים והתחלתי לעבוד כבמאי סרטים, אז השינוי הזה בין לעבוד על סרט ובין לחיות באחד - היה דרסטי. זה היה מוזר מאוד, אבל ככל שחלפו החודשים, זה נהיה יותר קל. הרגשתי בהתחלה שאני בתוך משחק מחשב, עדיין לא עיכלתי שאני בתוך מלחמה קשה כזו. ברגעים אלה אנחנו יורים כל הזמן על האויב הרוסי בכלי נשק גדולים, לעומת אלה שקיבלתי בתחילת המלחמה. אני מאוד מפוקס ולא מרשה לעצמי להיות מבולבל. החל מחודש פברואר הכשירו אותי, צעד אחר צעד, בשיטה היעילה והבטוחה ביותר להילחם".
הפלישה הרוסית הייתה שיאו של עימות שהתנהל בין המדינות מ־2014, בעקבות שינוי השלטון באוקראינה, כאשר רוסיה סיפחה באופן חד־צדדי את חצי האי קרים, ובדלנים פרו־רוסים השתלטו על שטחים במזרח אוקראינה. בתגובה לפלישה, נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, הכריז על ממשל צבאי והחל בגיוס נרחב של חיילי הצבא הלאומי של אוקראינה, בפיקודו של גנרל ואלרי זלוז’ני. לפי הדיווחים האוקראיניים, מעל 10 אלף חיילים אוקראינים נהרגו במלחמה למול 45 אלף חיילים רוסים, בנוסף לעשרות אלפי פצועים, שבויים ונעדרים לשני הצבאות, וכמובן מיליוני פליטים אוקראינים שנמלטו למדינות שכנות. היום, על רקע יום העצמאות ה־31 של אוקראינה עקב פירוק ברית המועצות, צפויה המלחמה להגיע לנקודת שיא.
עד הסוף
את הלוחם האוקראיני מירוסלב ולגאן, 18, אני מכיר זה חמישה חודשים, מאז תחילת המלחמה, עת נהג להעלות לטיקטוק סרטונים של סיורים בטנק וירי לעבר טנקים רוסיים. השיחה הנוכחית בינינו מתקיימת בזמן שהוא נוסע במשאית שמובילה אותו ואת חבריו לפעילות מבצעית. “המלחמה לא באה לי בהפתעה", הוא אומר. “ציפיתי שהיא תקרה, היו נורות אזהרה, והתכוננו אליה מראש ובצורה מדויקת. יום לפני המלחמה חזרתי מטיול בספרד יחד עם בת הזוג שלי, ומיד כשהחלה המלחמה גויסתי להילחם עם החברים שלי, אחיי לנשק".
“ב־24 בפברואר שלחו אותנו להגן על העיירה הוסטומל (במחוז קייב – ד"פ)", אומר ארת’ור סלפצ’נקו, 18, חברו של ולגאן. “ואז התוכנית השתנתה והגנו על קייב. הגעתי למלחמה עם רגשות פטריוטיים. החוויה הראשונה שזעזעה אותי הייתה במחוז דונצק (במזרח אוקראינה – ד"פ) כשראיתי שהעיר סיברסק מופגזת על ידי ארטילריה רוסית, ונשים, נכים וילדים רצו מבוהלים למרתף. זה מראה שהפחיד אותי. רוסיה היא מדינת טרור שהורגת אזרחים, כולל ילדים".
“הצטרפתי לכוחות המזוינים בבוקר 24 בפברואר. בשעה חמש בבוקר, אחרי שנפרדתי מהמשפחה שלי וקניתי מים ומזון למשפחתי, הלכתי למפקדה הצבאית, השגתי נשק, התחיילתי והתכוננתי להגן על עירי. מה שריגש היה האחדות והרצון של כל החיילים להירתם למאבק מכל הלב בתחושת שליחות. מלכתחילה הבנו שהמלחמה הולכת להיות קשה, אבל לא הבנו עד כמה קשה. דבר מעניין ששמתי לב אליו ביום הראשון של הגיוס הוא שבמפקדה אמרו: ‘למי שיש ניסיון קרבי – שיעשה שני צעדים קדימה’. הופתעתי לראות שלמעלה מ־20 אנשים בני 40 פלוס עשו את שני הצעדים. אז הבנתי שהראשונים להתגייס היו אלה שלחמו במלחמה בין רוסיה לאוקראינה עוד ב־2014. זה נתן לנו ביטחון שהם יודעים מה הם עושים, והם חלקו איתנו את הניסיון שלהם".
שבעה מדורי גיהינום
אלכסיי הודזנקו, 31, משרת בקבע בצבא אוקראינה מאז העימות שפרץ בין אוקראינה ורוסיה ב־2014 והסכסוך על חצי האי קרים. “לאורך השנים ראיתי אזורים רבים שנחרבו, חיילים שנהרגו ואזרחים שנרצחו", הוא מספר. “אבא שלי נהרג במלחמה הזו ב־2016, כל המלחמה הזו היא שבעה מדורי גיהינום. אבל אני לא רואה ברירה אחרת מאשר להתגייס למלחמה הזו ולהילחם בהרס הרוסי, בייחוד בשביל משפחתי ובשביל העתיד של אוקראינה".
“בתחילה התגייסתי למלחמה כבמאי תיעודי, שזה המקצוע שלי באזרחות, אבל מהר מאוד, כשהבנתי שהמלחמה תופסת כיוון לא טוב ואכזרי, עשיתי הסבה ללוחם קרבי", מספר ולדימיר דמצ’נקו, 34, מהגדוד השני שהשתתף בלחימה גם ב־2014. “הגעתי למלחמה הזו מוכן, אז לא הייתי מבוהל, אלא הרגעתי את כולם, אבל ברגע שראיתי את הרוסים הורסים בתי חולים ובתים, הזדעזעתי. ידעתי שאני מוכרח להצטרף לקרב. בשבוע הראשון למלחמה אני וחבריי היינו צריכים להגן על בניין הפרלמנט האוקראיני, ובהמשך הלכנו לסייע במאבק בבוצ’ה. אחד המראות הנוראיים שזכורים לי הוא שלחמנו בעיירה פיסקי, ואנשים כיסו בסרט הדבקה את החלונות כדי שנשק כימי לא ייכנס. בפעם הבאה שחזרתי לשם העיר נמחקה כלא הייתה".
התרעות פיקוד העורף