נניסתו של שטפן זייברט בחודש יולי האחרון לתפקידו כשגריר גרמניה בישראל הפכה לסמלית במיוחד לנוכח ציון 50 שנים לטבח במינכן ו־70 שנה לחתימה על הסכם השילומים ההיסטורי בין גרמניה לישראל. "להיות השגריר בישראל זה כנראה אחד התפקידים הכי מתגמלים וגם הכי מספקים שהשירות הדיפלומטי הגרמני היה יכול להעניק לי", זייברט אומר כעת. "אולי זה ישמע בנאלי, אבל אני באמת חש כבוד להיות כאן. גם מפני שהיחסים בין שתי המדינות הללו הם ייחודיים כל כך וגם כי כשאתה מגיע לכאן כשגריר גרמניה, אתה נושא איתך אחריות".
תפקידו של זייברט קיבל ערך מוסף בימים אלה, על רקע התנצלותו לראשונה של נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר על המחדלים הנוראיים של גרמניה במהלך הטבח שבוצע באולימפיאדת מינכן בידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, וכן על רקע הסכם הפיצויים ההיסטורי שנחתם עם משפחותיהם של החללים.
השיחה בינינו נערכת בחדר הישיבות הגדול של משרדו של השגריר זייברט, ומולנו חלון פנורמי המשקיף אל עבר שכונת יד אליהו בתל אביב. הוא מספר כי עדיין לא הספיק לפרוק את הארגזים של חפציו. לפני תפקידו הנוכחי שימש כדובר ממשלת גרמניה וכמנהל לשכת העיתונות והמידע בממשלתה של אנגלה מרקל.
הוא הגיע לכאן לפני שמונה שבועות, בימים שבהם היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים לנוכח מאבק משפחותיהם של חללי מינכן להכרה בהן ולקבלת אחריות מצד גרמניה. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא נפגש עם אילנה רומנו ואנקי שפיצר, אלמנותיהם של שניים מקורבנות הטבח, מרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל ומאמן הסיף אנדרי שפיצר ז"ל. "ההקשבה להן הייתה חוויה רגשית עבורי, התעוררה בי בושה על הדברים שהמדינה שלי עשתה, או במקרה הזה - לא עשתה", אומר זייברט.
עוד הוא הוסיף כי "כשנפגשנו עם המשפחות במינכן, הבנתי שאומנם הכאב והאובדן עוד ילוו אותן, אבל לפחות התחושה הנוראה הזאת של דחייה בידי השלטונות הגרמניים, שהן חוו במשך עשרות שנים, כבר לא תמשיך ללוות אותן, ואני חושב שזה חשוב".
כשזה הסתיים, הרגשתי את העגמומיות בקרב המשפחה שלי, את האימה המוחלטת שתפסה את כולם. אני זוכר שאבי אמר שעכשיו אנחנו לא יכולים לצפות יותר במשחקים כי זאת בושה להמשיך. אז לא צפינו יותר. היום זה בלתי נתפס בעיניי שהם המשיכו עם המשחקים זמן קצר כל כך לאחר הטבח".
בחודש שעבר, ב־5 בספטמבר, בבוקר שטוף שמש במינכן, חמישה עשורים לאחר הטבח באולימפיאדה שהתקיימה שם, נערך טקס זיכרון בכפר האולימפי, מרחק קצר מרחוב קונולי 51, שבו הוחזקו הספורטאים הישראלים כבני ערובה. הגעתן של משפחות הנרצחים לטקס הוטלה בספק עד לרגע האחרון.
אולם, לאחר מאבק ארוך שנים, הן זכו לשמוע את נשיא גרמניה מתנצל בפומבי: "כמי שעומד בראש המדינה הזאת, ובשם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, אני מבקש את סליחתכם. סליחה על המחדל בשמירה על הספורטאים הישראלים אז, במשחקים האולימפיים במינכן, על כך שחקירת האירועים לא הייתה מספקת ועל כך שדבר כזה היה יכול לקרות ואכן קרה… זו חובתי להכיר באחריותנו כגרמנים כאן והיום, ולמען העתיד".
"הנשיא דיבר על שלושה כישלונות", אומר זייברט כעת. "הכישלונות לפני הפיגוע, כאשר לא כל אמצעי האבטחה ננקטו אל מול האזהרות; השני היה הכישלון לנוכח מה שקרה ביום הפיגוע ובאותו לילה גורלי; והכישלון השלישי הגיע בשנים שלאחר מכן, כאשר לא הקשיבו למשפחות כמו שצריך ולא נמסר להן המידע שביקשו.
זה היה משמעותי כל כך שהספורטאים הישראלים הגיעו למינכן, בייחוד אחרי האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בגרמניה, אבל אז מעלנו באמונם. לא הצלחנו להגן עליהם. גם כשהם כבר היו בידי המחבלים הפלסטינים, לא הצלחנו לשחרר אותם. ואז, בשנים שלאחר מכן, אכזבנו גם את המשפחות".
במסגרת חידוש היחסים בין המדינות, השגריר הגרמני הראשון לישראל היה רולף פאולס, איש צבא לשעבר שלחם בחזית המזרחית. מינויו עורר לא מעט התנגדות בישראל. טקס הגשת כתב האמנה של פאולס נערך באוגוסט 1965 בירושלים, ולווה בהפגנות אלימות, במסגרת מאבק נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית.
השאלה "האם ישנה גרמניה חדשה" ריחפה במרוצת השנים מעל ליחסיהן של גרמניה וישראל, וקיבלה משנה תוקף עם חשיפת המגזין הגרמני "דר שפיגל" בעבר מסמכי ארכיון המצביעים על קשר שקיימה ממשלת גרמניה עם הנהגת ארגון ספטמבר השחור ומתכנני הטבח במינכן בשנת 72'. אולם כיום מנהיגים משני הצדדים מגדירים את הקשר בין המדינות כברית אמיצה.
השגריר זייברט טוען כי להסכם לוקסמבורג, הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה בספטמבר 1952, יש חלק גדול בכך. "ההסכם היה שנוי במחלוקת גם בגרמניה, אבל בזכות אומץ לבם הרב של דוד בן־גוריון ואחרים, שהאמינו שגרמניה באמת הפכה למדינה אחרת - הוא נחתם", אומר זייברט. "בלי לוקסמבורג, אי אפשר היה לשוב ולהתקרב וליצור קשרים דיפלומטיים. הוא היה חיוני לחלוטין".
הוא הבין שהדמוקרטיה המערבית הגרמנית החדשה צריכה להיבנות על בסיס שיעורי העבר שנלמדו מגרמניה הנאציונל־סוציאליסטית. בלי הנכונות הזו מצד שניהם, כל זה לא היה קורה".
בגרמנית כונה ההסכם Wiedergutmachung. "הפירוש המילולי של המילה בגרמנית הוא 'לעשות טוב שוב', וכמובן זאת לא המילה הנכונה", אומר זייברט. "את הפשעים, הסבל, האובדן, הזוועה אי אפשר לתקן, אבל אני חושב שאפשר להשיג מינימום של צדק כלפי השורדים. והסכם לוקסמבורג ביטא את זה".
אז היו כאלה שאמרו שעכשיו עלינו לשמור על עצמנו. תודה לאל שהקולות האלה לא הכריעו את הכף. מובן שאנחנו יודעים שגרמניה גרמה למלחמה הזאת, ובמובן מסוים, נזקי המלחמה הנוראיים בגרמניה היו התשלום עבור מה שאנחנו התחלנו. אבל אני חושב שבאותם ימים היו כאלה שרצו למתוח קו. הם אמרו: זה היה נורא, אבל בואו נמשיך הלאה. ופה החשיבות של אדנאואר ושל הסכם לוקסמבורג.
ההסכם למעשה ביטא את ההבנה שאי אפשר לשרטט קו, שזה לא ייגמר אף פעם. זה חייב להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, ועלינו להפיק מכך את הלקחים. עלינו לפתוח פרק חדש מבלי לשכוח את הפרק הקודם. אפילו הילדים שלי, שכמובן לא נושאים אשמה אישית, נושאים בעיניי באחריות. עליהם לדעת מה קרה במדינה שלהם ולהנחיל את הידע הזה לדור הבא, ולא לתת לזה להפוך רק לעובדה היסטורית".
גרמניה המזרחית מעולם לא שילמה למדינת ישראל את חלקה, משום שהיא מעולם לא חתמה על ההסכם. "בשנת 1952 נחתם ההסכם בידי גרמניה המערבית", מסביר זייברט, "ההסכם גם נוהל בידי גרמניה המערבית, בעוד גרמניה המזרחית סירבה לראות עצמה כיורשת החוקית של הרייך השלישי".
לדברי זייברט, בספטמבר 1990, כחודש לפני האיחוד, הצהירו שתי הגרמניות כי הן מתחייבות לפיצוי צודק לקורבנות המשטר הנציונל־סוציאליסטי, והוא יועבר דרך ועידת התביעות. "ההצהרה המשותפת הייתה ההתחלה של העברת מחזורים שנתיים", אומר זייברט. "בכל שנה יש סבבים חדשים של שיחות בין ועידת התביעות למשרד האוצר הפדרלי.
בכל שנה מאז הוגדל מספר הזכאים, ומדי שנה התבצעו תשלומים חדשים. כך, למשל, בשנת 2021 שולמו עוד 658 מיליון דולר כפיצוי ישיר ליותר מ־260 אלף ניצולים ב־83 מדינות. למעשה, 10 מיליארד יורו כבר שולמו דרך הקרנות הללו. אז אני חושב שהוגן לומר כי יש בסיס איתן, מוצק וקבוע לפיצויים שמועברים מגרמניה".
לאחרונה, באירוע לציון 70 שנה לחתימת הסכמי לוקסמבורג, הכריזה ועידת התביעות הגרמנית על תוספת כספים שיועברו לניצולי שואה בסך 1.2 מיליארד דולר. קנצלר גרמניה אולף שולץ הצהיר: "הסכמי לוקסמבורג הובילו לפיצוי כספי בסכום של יותר מ־80 מיליארד יורו שגרמניה שילמה עד סוף שנת 2021".
אבל אנחנו משקיעים הרבה כסף ומאמץ באתרי הנצחה, במרכזי תיעוד. לאחר הטקס במינכן נסענו עם הנשיא הרצוג למחנה הריכוז לשעבר ברגן בלזן. המחנה שבו מתה אנה פרנק וכמובן עשרות אלפים אחרים. לא נותר הרבה לראות בברגן בלזן, אז הדמיון שלך עושה הרבה מהעבודה, אבל יש מרכז תיעוד נהדר ממש לידו. רבע מיליון איש מבקרים בו מדי שנה, וילדים בבתי ספר לומדים ממנו.
הפכנו למדינה הדמוקרטית הטובה הזו שאני יכול להיות גאה בה ולהגן עליה, כי לא נכנענו לפיתוי למתוח קו. אנחנו מרגישים שההיסטוריה הזו היא באחריותנו, ואנחנו מבינים שעלינו להמשיך ולוודא שלעולם לא ניתן לדבר כזה לקרות שוב. עלינו להמשיך לבטא את עמדתנו נגד אנטישמיות, ונגד גזענות בכלל, באופן ברור מאוד".
לדברי זייברט, ב־80 השנים האחרונות גרמניה השתנתה לבלי הכר. "השתנינו בצורה מדהימה בעשורים האחרונים", הוא אומר. "היום אנחנו מדינת הגירה מגוונת מאוד. הגרמנים של היום, בטח בקרב הדור הצעיר, נראים אחרת מאיך שהם נראו כשאני הלכתי לבית הספר לפני 50 שנה. זה מביא איתו הזדמנויות נהדרות וגם אתגרים. אני אופטימיסט, ואני מאמין שזה יהפוך אותנו למדינה עשירה יותר, מכל הבחינות".
התרעות פיקוד העורף