מידת מחויבותו לאידיאולוגיית המרקסיזם, שעליה ביסס את משטרו, ואשר קראה למעמד הפועלים ליצור מהפכה שתשנה את הסדר החברתי הקיים ואת יחסי הכוח בחברה, נותרה שנויה במחלוקת. זאת, על אף שנתפס בתור ממשיך דרכו של לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית.
בעוד שחוקרים מסוימים מצדדים בעובדה כי סטלין דחה את העקרונות המרקסיסטיים וזלזל בהם כשאלו לא תאמו את רצונותיו הפוליטיים, כפי שגם זנח אותם לטובת הנצחת אי-השוויון, שמרנות חברתית ובעיקר לאומנות רוסית - מחקרים אחרים סבורים שההיפך הוא הנכון. לפי הטענה, דווקא האמונות המרקסיסטיות של הרודן שכנעו אותו בקיומו של 'מאבק מעמדי', דבר אשר עיצב את שנות "הטרור הגדול" - גל מעצרים והוצאות להורג אותם הוציא סטלין אל הפועל נגד מתנגדיו וגם נגד מקורביו, בשנות השלושים של המאה ה-20, כדי לבסס את שלטונו בברית המועצות.
בנוסף, עודד השליט העריץ פולחן אישיות קיצוני. פולחן שהחל עם פריצתו לתודעת הציבור ב-1929, זיכה אותו בכינוי "שמש העמים", והגיע לשיאו במלאת לו 70; בין היתר התבטאה התופעה בדיוקנו שניבט מכל פינה, בשירים שהיללו אותו ובתקשורת מגויסת לצורכי תעמולה.
חלק מן ההסבר לכך קשור להערצה שנסובה תחילה סביב דמותו של לנין, האב הרוחני של רוסיה הקומוניסטית, ושנועדה למסד את השלטון בהקשר של מודל המנהיגות הכריזמטית. למרות שלא ניחן בכוחות על, עלתה מחדש הכריזמה של לנין לאחר הצלחתה של מהפכת אוקטובר, והעניקה לו לגיטימציה הקשורה ישירות לקנאות האידיאולוגית של אותה התקופה. זה הוקרן מאוחר יותר אל סטלין, ממשיך דרכו, שהאמין כי "אנו זקוקים לנשמות אפילו יותר משאנו זקוקים למכונות, טנקים ומטוסים", והקדיש זמן לא מבוטל לגייס את ההמונים באמצעים השונים. לדוגמה, הוא הפך ל'פטרון של הקולנוע הסובייטי' בשנות ה-30', והשתתף באופן פעיל ביצירת סרטים שהעבירו מסרים סוציאליסטיים מתאימים.
במחנות האסירים הסובייטים (הגולאגים) בסיביר, ששימשו בתור אמצעי לדיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר, נכלאו לפי ההערכות 18 מיליון איש. הם הוקמו לראשונה עוד בתקופתו של לנין ב-1919 ועד לשנת 1921 כבר מנו 84 במספר. עם זאת, רק אחרי שסטלין עלה לשלטון, מספר הכלואים בהם גדל בצורה ניכרת. במחנות אולצו האסירים לבצע עבודות כפייה, סבלו מתשישות, רעב ומחלות, ונספו בהם עד 1.7 מיליון בני אדם. "כיצד אדם שחם לו מסוגל להבין את האדם הקופא מקור?" כתב אלכסנדר סולז'ניצין בספרו "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" המתאר את דרכי התמודדותו של אסיר בגולאג הסובייטי במציאות חיים בלתי נסבלת.
גם מעל זיכרון הניצחון על הנאציזם בתקופת מלה"ע ה-2 מהדהד הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הידוע גם כהסכם "היטלר–סטלין", ואשר נחתם ערב המלחמה ובו סוכם על חוזה אי-התקפה ועל חלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית המועצות.
ב-1953, מת סטלין לבדו כתוצאה מהתקף לב. חוג מקורביו במשך זמן ממושך לא שש לבדוק לשלומו מחשש שמא יפריעו לו. לאחר מותו שוחררו אלפים מדיירי המחנות, אך המציאות הפוליטית הסבוכה שכללה עבודות פרך במחנות הריכוז בתור כלי ענישה מקובלים נמשכה לפחות עד שנת 1964. המנהיגים שבאו אחריו, כמו גם תהליך הדמוקרטיזציה בברית המועצות לשעבר וברוסיה תחת משטרי גורבצ'וב ובוריס ילצין, לא צלחו את מבחן המציאות. ב-1999 התפטר הנשיא הרוסי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה, ופינה את מקומו לראש הממשלה דאז, קצין הקג"ב לשעבר, ולדימיר פוטין.
עוד המשיך ואמר: "אצל פוטין כל התכונות ששכנו בתוכו בצורה רדומה ומבוקרת באופן יחסי עלו והחמירו בתקופת הקורונה. הוא חש פחד גדול, ובעקבות זה הגביר את השמירה והעצים את הבדידות סביבו; העבודה מרחוק, היעדר המגע עם האזרחים, זה די דומה לפרנויה שהייתה לסטלין הרבה מאוד שנים, אבל לקראת הסוף היא התגברה. הפרנויה הזו גם עזרה לו למות בצורה מביכה, כי אנשים פחדו לבוא עמו במגע ולהיות מואשמים בזה שהם רצחו אותו, למרות שהוא קיבל התקף לב רגיל, ויכול להיות שאם השותפים שלו לדרך היו מגישים לו עזרה רפואית אפשר היה גם להציל אותו".
"כאמור, יש דמיון במשטרים שמתהווים עכשיו ברוסיה לבין משטרו של סטלין, אמנם לא באותה עוצמה ובאותה אכזריות, אבל הדמיון הוא בין הדיקטטורות. כל דיקטטורה דומה אחת לשנייה כמו שכל דמוקרטיה דומה אחת לשנייה, וזו הדרך שסטלין עבר מתחילתו ב-1924 ואילך, והתחזק בשנות ה-30', 36', 37', השנים הגדולות של הדיכוי. ככה גם פוטין, הוא הגיע לשלטון מפוחד בודד וחסר ניסיון, וכל עוד הוא מתבצר בשלטונו בקרמלין, עוברות שנים, עוברים עשורים, הוא מתחזק, והוא לומד ומבין איך לנהל את הדברים, איך לדכא ולרדוף ויודע בעיקר איך לנצל".
עם זאת, טען ברונפמן: "אף על פי כן, אי אפשר להשוות את מחנות הגולאג של סטלין למתקני הכליאה ברוסיה כיום. זו לא אותה עוצמה של אכזריות, לא אותה עוצמה של היעלמות, כי אנחנו חיים בעידן אחר. בעידן של סטלין לא היה אינטרנט, טלוויזיה וכו', ועומק האכזריות נודע בעיקר לאחר מותו, אחרי הופעת הספרים, עדויות של אנשים שניצלו, ולאט לאט זה חדר לתודעה הציבורית. אני מאמין שאצל פוטין זה אחרת כי היום יש בלמים אזרחיים, בלמים ציבוריים, אזרחים הרבה יותר מודעים, וזה מתחבר לשוני בזמנים; בין המאה ה-20 ל-21 יש קפיצה טכנולוגית אדירה, שמאפשרת לדעת הכול בבת אחת, ובו זמנית, ולא בכדי בטקס פרסי האוסקר זכה הסרט התיעודי של דניאל רוהר הקנדי על 'נבלני', מתנגד המשטר המפורסם ביותר ברוסיה, שזה סמל כי אפשר לעקוב אחרי ההתנגדות שלו, להסריט סרט, לתעד את מאסרו בכלא, ואפשר להתכתב עם כל הצוות שלו. אז אנחנו חיים בעידן אחר, אנחנו יודעים און ליין הרבה יותר דברים מאשר מה שהיה ידוע על סטלין בזמנו".
"בסופו של דבר, המערכת של רוסיה כיום היא מערכת של ניצול משאבי טבע ששייכים לעם, לטובת הפירמידה של האוליגרכים, שהם לא אנשים עצמאיים, אלא כולם נמצאים תחת פיקודו שליטתו וכספו של פוטין. זה שונה מאוד מהתקופה של סטלין. סטלין, שאולי היה רוצח אכזרי, ולמרות זאת הוא לא גנב את אוצרות הטבע של המדינה לטובתו האישית, אלא כדי לבנות חברה חדשה סוציאליסטית. אצל פוטין יש שילוב של אכזריות יחד עם היותו דיקטטור פוליטי שחותר להתעשרות אישית עשירה. יש הטוענים אפילו שפוטין הוא הבן אדם הכי עשיר בעולם, אם לקחת בחשבון את כל מה ששייך לו באמצעות האוליגרכים וחברות הקש שקיימות ברוסיה".
בתוך כך, ברונפמן אמר כי למרבה ההפתעה, סטלין זוכה לעדנה מחודשת ברוסיה של ימינו, מה שניתן לכנות כ'פולחן האישיות המחודש' של העריץ, כיאה לרוחות המשטר האנטי-דמוקרטי השורר במדינה: "היום ברוסיה יש חזרה מאוד מאסיבית להערצה של סטלין, מי שנחשב לפרסונה נון גרטה היסטורית בתקופה של גורבצ'וב וילצין. ההיסטוריונים הרוסים החדשים משכתבים את ההיסטוריה, יש פוליטיקאים שמעלים על נס את תרומתו לבניית ברה"מ, מתעלמים מהזיכרון של רצח העם, ולא מדובר בתופעה שבשוליים; אם לא במיינסטרים, זה די קרוב למיינסטרים, וההערצה הזו הולכת ומתעצמת בשנים האחרונות. מדברים כבר על ההחזרה של ערים ורחובות על שמו, ומונומנטים, וזה מוכיח את הטענה כי יש דמיון בין המשטרים. אנשים מרגישים שהם חוזרים לסוג של דיקטטורה, שמתאפיינת בהערצה עיוורת ופולחן אישיות. האהדה מורגשת בעיקר בקרב האוכלוסייה המבוגרת, שעוד זוכרת את ברה"מ כשלטון קומוניסטי".
לסיום, הדגיש המומחה כי מדובר ברומנטיזציה שגויה שכן על ההיסטוריה של סטלין רובץ, כאמור, כתם של דם: "עם הזמן המידע נערם, ואתה מתוודע ליותר דברים ויותר דוגמאות ומספרים ותרבות הזיכרון הולכת וגדלה, יש ארגון רוסי חשוב - Memorial, שמנציח את הנרצחים בתקופתו של הרודן, כל זה מצטבר לכדי כדור שלג אחד גדול. אי אפשר לדבר על הטוב אפילו לא בשוליים, כי הכתם האדום הזה, כתם הדם, יש אומרים שלא פחות מ-20 מיליון איש נרצחו בתקופת שלטונו של סטלין מעבר לאבדות של מלה"ע ה-2, וזה כתוצאה מהדיכוי, הגולאג והטרנספר של קבוצות אתניות גדולות מהקווקז לאסיה התיכונה. מדובר היה בניהול אכזרי, ולכן הוא מוחק היסטורית את כל ההישגים שברה"מ השיגה בתקופתו".
התרעות פיקוד העורף