במדחום המתאר את מידת החמימות שחשים האמריקאים כלפי קבוצות שונות ואישים שונים, הטמפרטורה המתארת את אנשי הצבא גבוהה: 83 מעלות (בסולם של 0 עד 100) בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, 89 מעלות בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית. ״חם״ זה טוב. ״קריר״ או ״קר״ פחות טוב. כלפי מי חשים האמריקאים קרירות? אנשי הצבא נמצאים בקונצנזוס גם אצלם, כמו בישראל. אך ביחס לקבוצות אחרות התמונה משתנה. לדוגמה: מצביעים רפובליקנים חשים חמימות כלפי הנוצרים ה״אוונגליסטים״ – 73 מעלות. המצביעים הדמוקרטים הרבה פחות חמימים כלפיהם: 55 מעלות. ועם זאת, לדמוקרטים אין תחושת חמימות גדולה ביחסם ל״אתאיסטים״ – 55 מעלות (בדיוק כמו אוונגליסטים), אך הרפובליקנים חשים ביחסם לאתאיסטים קור ממש: 36 מעלות.
והנה עוד קונצנזוס: גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים לא במיוחד אוהבים אלה את אלה. דמוקרטים מעמידים את מד החמימות שהם חשים כלפי יריביהם הפוליטיים על 31 מעלות. רפובליקנים מרגישים דומה ביחסם לדמוקרטים: 29 מעלות. מד הקור הנוגע למועמדים לנשיאות ארצות הברית נמוך עוד יותר: הילרי קלינטון זוכה ל־12 מעלות מהרפובליקנים, דונלד טראמפ ל־11 מעלות מהדמוקרטים. אך טראמפ לא זוכה לחמימות מופלגת גם בקרב בוחריו (המיועדים): 60 מעלות בסך הכל (לעומת 73 מעלות לקלינטון בקרב הדמוקרטים). אגב, 59% מהרפובליקנים נתנו לברק אובמה ציון 0 מתוך 100 במדד החום. 40% מהם נתנו 0 מתוך 100 גם לרעיית הנשיא, מישל אובמה.
בעידן של קיטוב, של שיח אלים ברשתות החברתיות, של התלהמות, ובמדינה גדולה כמו אמריקה, שבה הניגוד מתורגם גם למקומות מגורים נפרדים (מדינות ״אדומות״ ומדינות ״כחולות״), לרשתות טלוויזיה נפרדות (הימין צופה בפוקס ניוז, השמאל ב־MSNBC), לעיתונים נפרדים (מי קורא ״ניו יורק טיימס״ ומי ״וול סטריט ג׳ורנל״), למעגלים חברתיים נפרדים – אין פלא שמחלוקת פוליטית גוררת דמוניזציה של היריב. משה איבגי אמר על מצביעי הליכוד שהם כמו ״אישה מוכה״. יאיר גרבוז קבע ש״עובדי אלילים״ השתלטו על המדינה. בנימין נתניהו קבע שהשמאלנים ״שכחו מה זה להיות יהודים״. לעמדות כאלה יש גם גרסה אמריקאית: רוב ניכר מקרב הדמוקרטים סבור שרפובליקנים – כקבוצה – הם אנשים ״צרי אופקים״ (70%). כמעט מחציתם (42%) סבורים שרפובליקנים הם ״לא ישרים״. והתמונה המצטיירת מן הקוטב האחר לא טובה בהרבה: מחצית מן הרפובליקנים (52%) סבורים שהדמוקרטים הם ״צרי אופקים״. כמעט מחצית (47%) סבורים שהדמוקרטים ״אינם מוסריים״. כמעט מחצית (46%) סבורים שהדמוקרטים ״עצלים״.
דעה שלילית כל כך, המלווה בהפרדה מגזרית בחלקים נרחבים של אמריקה, מובילה בהכרח לעוד קיטוב ולעוד הפרדה. האתר "538" פרסם השבוע ניתוח מפורד של נתונים בנסותו להשיב על השאלה: כמה רפובליקנים, דמוקרטים וגם בוחרים ״עצמאים״ (כאלה שאינם מזדהים עם אף מפלגה) מתחתנים זה עם זה. ובפשטות: כמה זוגות ״מעורבים״ מבחינה פוליטית יש באמריקה. התשובה: 30%. אבל רק שליש מתוך אלה (כלומר כ־10% מכלל הזוגות) הם של דמוקרטים הנשואים לרפובליקנים. רוב הזוגות המעורבים הם של דמוקרטים או רפובליקנים הנשואים לעצמאים – זוגות מעורבים אבל בכל זאת קצת פחות.
15% מהזוגות הם זוגות עצמאיים - עצמאי ועצמאית, ואילו 55% מהזוגות באמריקה הם זוגות הומוגניים: דמוקרטית עם דמוקרט, רפובליקני עם רפובליקנית. והחוקר איתן הרש מאוניברסיטת ייל שעשה את החישוב מעלה שאלה מעניינת: האם זה הרבה או מעט. ובמילים אחרות: האם סביר היה לצפות שיהיו יותר זוגות מעורבים, או שאולי הנתון הזה הוא נתון סביר, אפילו נמוך, ביחס למצופה?
התשובה כמובן מורכבת: תלוי למה משווים ומה בודקים. בהשוואה לנישואים מעורבים גזעית – לבן ושחור, היספני ולבן – נישואים מעורבים פוליטית נפוצים הרבה יותר. אך מה היה קורה לו אמריקאים מאזורים שונים היו נישאים לבני גילם באופן אקראי, בלי לדעת בכלל מה עמדותיהם הפוליטיות? הרש בדק את ניו יורק, ואת בני ה־30. אם היו נישאים רק למי שמסכים איתם פוליטית (דמוקרטית־דמוקרט, רפובליקני־רפובליקנית), אם היו נישאים באופן אקראי, ולעומת אלה את המצב היום. אז מה המצב היום? בערך באמצע. כלומר, אמריקאים מניו יורק אינם בוחרים בני זוג באופן אקראי – לעמדה הפוליטית יש השפעה על מי שאמריקאי בוחר להתחתן איתו. ועם זאת, ההשפעה לא מכרעת, שהרי יש גם לא מעט זוגות מעורבים.
הרש גם גילה שיש הרבה יותר זוגות צעירים מעורבים פוליטית מאשר זוגות מבוגרים כאלה. הסיבה: הרבה יותר צעירים ממבוגרים מגדירים את עצמם כ״עצמאים״. מה שאומר שבצד הקיטוב הגובר ישנה גם נטייה מקבילה לטשטושה של הזהות הפוליטית (זה דומה למדי לתהליכים שאפשר לזהות כאשר בוחנים את הזהות היהודית של יהודים באמריקה). ועוד גילה – וזה כמובן מטריד יותר – שזוגות ״מעורבים״ פוליטית מצביעים בשיעור נמוך יחסית. וגם לזה יש כמובן סיבה: מי שפוליטיקה פחות מעניינת אותו לא יחשוש למצוא בן זוג עם דעה שונה, וגם לא בהכרח יטרח ללכת לקלפי.
אך למי שמעורבים פוליטית קשה יותר. כמחצית מהאמריקאים (46%) אומרים ששיחה על פוליטיקה עם מישהו עם עמדותיו שונות משלהם גורמת להם ל״מתח ותסכול״ יותר משהם מוצאים אותה ״מעניינת ומשכילה״. אין פלא שתחושת הקור כלפי הצד האחר נמצאת כבר לא מעט שנים בעלייה מתמדת. ב־1964, רק 10% מהרפובליקנים ורק 14% מהדמוקרטים היו ״קרים מאוד״ ביחסם ליריב הפוליטי. בתוך 50 שנה טיפס הנתון הזה – ״קרים מאוד״ – ל־44% מהרפובליקנים ול־50% מהדמוקרטים. אחוז ניכר מהבוחרים (68% מהרפובליקנים ו־62% מהדמוקרטים) מזדהים עם המפלגה שהם מזדהים איתה כי המדיניות של המפלגה האחרת ״רעה למדינה״. בקרב הרפובליקנים, התחושה הזאת עוד יותר חזקה וברורה מאשר התחושה שהמדיניות של המפלגה שלהם ״טובה למדינה״.
במציאות דו־מפלגתית – ובניגוד מוחלט למה שמוכר לנו בישראל מרובת המפלגות – רוב האמריקאים לעולם אינם עוברים למחנה אחר. רק 8% מהרפובליקנים החליפו מחנה בעשר השנים האחרונות. רק 7% מהדמוקרטים. ומצד אחר, רובם אומרים שיש להם גם חברים שמצביעים למפלגה האחרת. לא רוב החברים, אבל חלק לא זניח מהם. והנתונים מלמדים בבירור: מי שיש לו יותר חברים מהמפלגה היריבה יהיה פחות ״קר״ כלפיה. ובכל מקרה, בעניין החברים ייתכן שלאמריקאים גמישות מרשימה יותר מזו של הישראלים הבוחרים לעצמם חברים. לפי המחקר של "פיו" על ישראל מלפני כמה חודשים, ישראלים ״חילונים״, ״דתיים״, ״מסורתיים״ ו״חרדים״ מראים נטייה מובהקת לבחור חברים מקרב קבוצתם (ההשוואה שנעשית כאן כמובן בעייתית – בצדה האחד הבדלים פוליטיים ובצדה האחר הבדלים דתיים – ובכל זאת נדמה לי שהיא מלמדת על משהו).
אבל אפשר למצוא כמובן דמיון בין מה שחשים אמריקאים כלפי יריבים פוליטיים לבין מה שחשים כנראה גם הרבה ישראלים. יותר ממחצית הדמוקרטים והרפובליקנים אומרים שהמפלגה האחרת גורמת להם ״תסכול״. מחצית מהרפובליקנים (49%) ויותר ממחצית מהדמוקרטים (55%) אומרים שהמפלגה היריבה מביאה אותם ל״פחד״. כמחצית (46% רפובליקנים, 47% דמוקרטים) אומרים שהמפלגה האחרת מכעיסה אותם. וסולם הפחד והכעס (אך לא התסכול) מותאם היטב לסולם המעורבות הפוליטית. מי שאומר שיש לו מעורבות פוליטית ״גבוהה״ מפחד מהיריבים הרבה יותר (70% מהדמוקרטים, 62% מהרפובליקנים). מי שאומר שיש לו מעורבות פוליטית ״נמוכה״ מפחד מהם קצת פחות (46% מהדמוקרטים, 37% מרפובליקנים).
מה מניע את הבוחרים לקלפי? בנימין נתניהו סיפק תשובה ישראלית לשאלה הזאת באזהרתו לבוחריו שהערבים נוהרים אתם יודעים לאן. הפחד מפני היריב מניע אותם יותר מאשר התקווה והאמון במפלגתם שלהם. ומה שנכון כאן, נכון גם באמריקה. ככל שהאמריקאי ״קר״ יותר בסולם החמימות ביחסו למפלגה היריבה, כך נדמה לו – בצדק או שלא בצדק – ש״זה משנה״ מי ייבחר. ככל שהאמריקאי ״קר״ יותר בסולם החמימות ביחסו למפלגה היריבה, כך גם עולה הסבירות שילך להצביע. וכבר אמרנו - האמריקאים כרגע די קרים.
גילוי נאות: שמואל רוזנר משמש כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי שסקר שלו מוזכר בכתבה.
התרעות פיקוד העורף