זה היה בפורים. הייתי בת 5 ויצאתי עם התחפושת שלי לגינה המשותפת של שורת הבניינים הירושלמיים. אחת מבנות השכנים זרקה הערה מלגלגת, ואני נעלבתי. הדמעות החלו לזלוג, והצבע שעל פני נזל על התחפושת. גם המשקפיים התלכלכו. בת השכנים לא הסתפקה בהערה, ויצאה בריצה אלי. הדבר הבא היה דחיפה לדשא. אספתי את עצמי וחזרתי הביתה. רק עברתי את מפתן הדלת, ואמא שלי ראתה את הכתמים.
היא כעסה, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הכעס שהגיע אחרי שצלצל הטלפון בבית. “כן", אמרה אמא שלי לתוך השפופרת. “שומעת. כן, כן, כן, כן. אני מצטערת לשמוע. זה יטופל בחומרה", סיימה. אמא שלי הניחה את האפרכסת הכבדה ועמדה מולי, גדולה וכעוסה. “אמא של רונית צלצלה", אמרה לי בקשיחות. “רונית אמרה שהרבצת לה. את יודעת שאנחנו לא מרביצים, נכון?". “אני... אני...“, ניסיתי לענות לה ולהתגונן, אבל המילים לא יצאו. “עכשיו", הורתה לי אמא שלי בקשיחות, “לכי לחדר שלך ותבחרי מהספרייה את הספר שאת הכי אוהבת".
כך עשיתי. ילדות בכורות מצוות בדנ"א שלהן להיות צייתניות. זה עובר באיזשהו שלב, והן הופכות למרד מהלך, אבל זה היה הרבה טרום עידן המרד. עמדתי מול הספרייה על קצות האצבעות, עם השמלה המוכתמת ועם הדמעות העיקשות, ובחרתי את “שמלת השבת של חנה’לה". ספר דקיק עם עטיפה כחולה, ובו סיפורה של ילדה שלובשת את שמלת השבת החדשה. היא יוצאת לטיול, מקפידה מאוד בשמלתה הלבנה שתפרה לה אמה, ובדרך עוזרת לזקן לסחוב את שק הפחמים שעל גבו. כשהשמלה מוכתמת מהפחמים, היא מתיישבת עצובה בצד הדרך. הירח, שרואה את דמעותיה, שולח את קרניו וכתמי הפחם הופכים לכתמי אור.
אצלי זה לא קרה. אמא שלי דרשה ממני בתוקף לכתוב לרונית הקדשה בספר האהוב עלי עם התנצלות, וכך עשיתי בכאב גדול. השלב הבא היה להעניק לה את הספר. לא מזמן דיברתי עם אמא שלי על זה. היא זכרה כל פרט. “הייתי צעירה ולא מנוסה", אמרה לי. “עם הזמן הבנתי שהדבר הראשון שצריך לעשות במצב כזה זה לתת לדברים להירגע, ולשמוע את שני הצדדים. רק עם הזמן הבנתי שקודם כל הילדה שלי. שגם אם היא טעתה, אני צריכה לעזור לה ללמוד מה הייתה הטעות, כדי שלא תחזור עליה".
והנה השבוע זה קרה. לי, זו שחושבת שהיא למדה מניסיונם של אחרים קיבלה הודעה על זה שהבן שלה הציק למישהו בבית הספר. הצקות לא באות בחשבון, זה ברור. מיד כעסתי עליו ונערכתי למשפט שדה. מה זה כעסתי, רתחתי. גם המורה החליטה שהוא אשם, עד אשר תוכח חפותו. ואז נזכרתי בחנה’לה ושמלת השבת, בתחפושת המוכתמת ובמצב שבו לא ניתנה לי הזכות לגונן על עצמי, והבנתי שאצלי זה לא יקרה. זה כמובן גרר מתקפה לא פשוטה. ואתם יודעים מה, אני מעדיפה לספוג את הארטילריה הזו, עד שדברים ילובנו. כי כתם על בגד אפשר להסיר במרבית המקרים, אבל כתם בלב, זה כבר עניין אחר. אותו אפילו הירח לא יכול להפוך לאור.
הנה משהו שנראה לי פתרון ממש טוב למי שלא כל כך אוהב לבשל או למי שאין לו ולהורים שלו זמן להתעסק בבישול: סדרת “ארוחה ברגע" של סוגת ו"אוכל ביתי ניר עציון", שקיימת עוד לפני שאמא שלי קיימת, משנת 1972. על האריזה כתוב שאין בזה חומרים משמרים ולא צריך אפילו קירור. מה שצריך זה לחמם דקה וחצי במיקרוגל או 2־3 דקות במחבת, עם מעט מים, וזהו. יש מנות שונות כמו אורז אושפלאו עם גזר ובצל, אורז אדום עם פטריות ובצל ופתיתים ברוטב עגבניות. אני טעמתי את המג’דרה ולא הכי אהבתי כי יש לה לדעתי טעם תעשייתי, אבל הקוסקוס עם הירקות ממש טעים, למרות שאמא אומרת שזו הפעם הראשונה שהיא נתקלת בקוסקוס עם אפונה. איך אומרים המבוגרים? מילא.
“ארוחה ברגע" של סוגת, 280 גרם, פרווה, כשרות: רבנות ישראל, מחיר: מ־10.90 שקלים
לכולם יש מה לומר כשאמא ואבא מביאים את התינוקת הביתה. לכל אחד יש עצה נפלאה שבלעדיה, חייהם של ההורים הצעירים והדיירת החדשה לעולם לא יהיו אותו דבר. כל אחד מבטיח להעניק מידיעותיו, מבית מדרשו ומניסיונו: דודה פילה, דודה פוני, שועלה וג’ירפה מתגייסות, עד שיום אחד התינוקת הזו עומדת על דעתה. היא פוצה פה ואומרת מה היא חושבת על ההיצע הגדול ועל הרצון הטוב, שלעתים הופך לחיבוק לופת. זה קורה בספרה הנהדר של תלמה אדמון, מבקרת הספרות של "מעריב", שמשחקת בין הסיפור התלמודי במסכת חולין, על מי “משימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו", על משלי איזופוס ועל החיים שמכיר כל הורה צעיר. ובתוך האגדה הריאליסטית נשזרים האיורים הנפלאים של הילה חבקין. מכירים הורים צעירים? קנו להם את הספר.
“המון דודות" מאת תלמה אדמון, איורים: הילה חבקין, עיצוב: יעל רשף, עריכה וניקוד: נעה רוזן,
הוצאת “אבן חושן", מחיר: 48 שקלים
התרעות פיקוד העורף