1. הרשו לי לא להתרגש מקפריזות של מתבגרים. הרשו לי לא להזדעזע מהסרט של שרון כידון. בסוף צריך להיות פה מבוגר אחראי שמקשיב ללב שלו ודואג שיהיה פה טוב בשביל כולנו יום אחד זה קרה, בבית שלא אני ולא אתם מכירים. ילד קטן אחד, עד לא מכבר אפרוח מתוק ומתכרבל, הרביץ זינוק בגובה. אמא שלו הסתכלה עליו בהשתוממות וציינה שהנה, הוא עובר אותה בראש. "את רואה", ענה לה, "זה מפני שאני ישן הרבה. רק כשישנים מתבגרים". אמא שלו הנהנה בהסכמה ואמרה בתום לב שזו הסיבה בדיוק שהיא מתעקשת שיפרוש למיטתו בשעה סבירה ולא ימשוך את היום עד לשעות הקטנות של הלילה. לא הספיקה לסיים את המשפט והילד הזה פתח במופע נהמות. אמא שלו גילתה שלא רק שהוא עבר אותה בראש, הוא צימח ראש נוסף, כך שעומד מולה יצור דו־ראשי. ראש אחד הוא של האפרוח המתוק. ראש אחר הוא של משהו שהולך ומתגבש, ובתהליך התגבשותו הוא שוכח את המילים ועובר לנהמות. לפעמים הוא שוכח דבר לא פחות חשוב מזה: שההורים שלו מאוד אוהבים אותו. "תתייחסי אל המתבגר כמו אל מישהו שסובל ממחלת נפש זמנית", אמרה לה חברה. אחרת, מהתחום האנדוקריני, אמרה לה: "זה עניין הורמונלי. הכל משובש. זה יעבור". היו כאלה שהציעו לה להציב לו גבולות נוקשים בטענה שרק כך הוא ילמד להיות בן אדם. ואמא שלו, שהיא לא פסיכיאטרית ולא מומחית לכלום חוץ מאשר ללבה, החליטה שהיא לא תריב איתו. שימשיך לנהום עד שיחזרו לו המילים. היא המבוגרת ביניהם. תובנה קשה ומעיקה, אבל ככה זה בחיים. היא צריכה לקבל אחריות.
2. הרשו לי להתעכב לרגע על השיח הער בנושא סרטה של שרון כידון, "איך נשמור על הילדים שלנו". בערוצים השונים הפליגו באמירות כמו "סרט מציל חיים". מה היה החידוש הגדול? לא יודעת. אולי כי אני אמא די ותיקה ומסקרת את תחום ההורות שנים ארוכות. חדשות לבקרים אנו עדים לתופעות קשות של התעללות בילד. חדשות לבקרים תכופים יותר, אנחנו עדים לזריקת האחריות על המערכת, החל מ"המורה שלהם בקושי סיימה בגרות" ועד "מערכת החינוך הציבורית בארץ נוראית". יכול להיות שהמורה שלהם באמת סיימה בגרות בקושי והלכה לתחום שלא לה. גם יכול מאוד להיות שמערכת החינוך מתפקדת לא משהו. אבל אתם יודעים מה? שום דבר מזה לא יכול להיות תירוץ להתנערות מאחריות הורית שיש לנו מהרגע שבחרנו להביא את הילד לעולם. וזה ממשיך. אותם הורים בדיוק שצועקים שמשרד החינוך גרוע, ימשיכו ככה גם כשהילד שלהם יהיה בצבא וגם באוניברסיטה, כי בדק בית וקבלת אחריות זה לא דבר שהמערכת יכולה ללמד. שום מערכת. גם כאן, האצלת סמכות לא תעבוד.
3. יכולים להמשיך לחוקק פה אלף חוקים על נאמנות. זה לא באמת יעזור, כי חוק עבור רבים, בדיוק כמו אצל ילדים, הוא משהו שהומצא כדי שאפשר יהיה לאתר בו פרצות. "הבן שלי עזב את הארץ. רילוקיישן", סיפר לי מכר ותיק לא מזמן."אני עדיין קורא לזה 'לרדת מהארץ'. ישבתי עם אמא שלו וחשבתי איפה טעינו: מאז שהוא ילד לקחנו אותם לטיולים בשבת כדי לתור את הארץ ולהכיר אותה. כולנו מתנדבים, הוא היה קצין קרבי, למד באוניברסיטה הכי טובה וכל הזמן רק דיברנו על כמה חשוב לאהוב את הארץ הזו". "ומה המסקנה שלכם?" שאלתי, והמכר הוותיק ענה בעיניים עצובות: "כמו חמאה. גם אם היא הכי משובחת, כשאתה מחזיק אותה ביד חמה מדי ולוחץ, היא תברח לך מבין האצבעות".
4. ולמרות הכל, כמו שכתב דוד אבידן: "מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת".
תשכחו מילדה צייתנית. לבילבי יש מסר אחד: היה מי שאתה ואל תוותר על עקרונותיך. היא חזקה, חכמה ואמיצה, ועוד הרבה לפני שמישהו דיבר על פמיניזם, היא שברה את מיתוס הבת הרגישה והיללנית שאפיין את ספרי התקופה. כמה טוב, גם אחרי עשורים רבים, שאסטריד לינדרגן לא התקפלה נוכח הביקורת החריפה שנמתחה עליה מצד מחנכים שוודים שראו בבילבי המוזנחת והחצופה גורם שלילי, ונתנה דרור לילדותיות שנותרה בתוככי תוכה, חרף השנים שחלפו.
התרעות פיקוד העורף