כל מה שרצינו, חבר המתעטשים בבית ויץ, היה לקנות משהו נגד אלרגיה בדרך לירושלים, רגע לפני כניסת השבת. עצרנו מחוץ לסניף של סופר־פארם, ואני דילגתי כאיילת חן פנימה, קוששתי בזריזות את הטיפות ובקופה לקחתי מוצרי יסוד הכרחיים כמו בוטנים אמריקאיים ושפתון לובלו לאוסף. ברכב חיכה אבי המתעטשים עם הילדים. מאחורי הרכב שלנו עמדה במלוא תפארתה לקסוס ורדרדה.
שחסמה אותנו באופן מוחלט. נכנסתי לסניף הסופר־פארם וביקשתי להסב את תשומת הלב של בעל הרכב במערכת הכריזה. לא הייתה תגובה. נכנסתי לקפה הסמוך, וגם משם לא צמחה הישועה. אחרי עשר דקות הגיע ירום הודו. הסתכלתי לכיוון שלו. לא הוצאתי הגה. מין תחושת בטן כזאת שהניסיון מביא שזה לא האדם ליצור איתו דיאלוג. "אל תסתכלי עלי ככה!" צעק עלי. בלי התנצלות, בלי כלום. אני לא בסדר. הבנתם? הבעתם של הילדים שלנו, שישבו במכונית, הסגירה את פליאתם. "שבת שלום, אח שלי", ניסיתי את מזלי. "לא אח שלך. אל תקראי לי אח שלך", צעק. "שבת שלום", אמרתי. צודק, לא אח שלי. מי רוצה אחים כמוך. "את לא יכולה לחנך את העולם", הזדעקה האישה הבוגרת והחבוטה החיה בתוכי. האישה השנייה שבתוכי, זו ששומרת בקנאות על תום הלב שלה, סירבה לקבל את הדבר. היא באמת לא מבינה מה לא ברור בזה שזכותה הבסיסית לא להיחסם ולהיות בעלת חופש תנועה. היא רוצה להגיד למגונדר עם הלקסוס שהוא לא לבד בעולם. שרק יסתכל מסביב ויבין את זה. לא מסובך, אפילו לאחד כמוהו.
ולעניין אחר, לכאורה לא קשור, אבל קשור בהחלט. בזמן שכולנו פירקנו פשטידות, קישים ולזניות־שמזניות, כל מה שרצתה ג', אמא לבן 9 שסובל מאלרגיות קשות מאוד, לארגן בבית הספר חגיגת שבועות ללא חלב. מה זה קשות? אם אחד מחבריו לא שוטף ידיים ונוגע בו אחרי ששתה שוקו או נהנה מכריך גבינה צהובה למשל, הוא עלול למות. ככה קשות. בשנה שעברה היא עוד הייתה יחסית שקטה, כי מטעם משרד החינוך ומשרד הבריאות הוצמדה אליו סייעת ששמרה עליו מקרוב. השנה זה כבר סיפור אחר: במשרד החינוך ובמשרד הבריאות החליטו שלילדים בכיתה ב' תוצמד סייעת למשך שלוש שעות ביום, בטענה שהם מסוגלים לגלות אחריות וערבות הדדית על שלומם ובריאותם שלהם ושל חבריהם. לילדים בכיתה ג' בוטלה הזכאות לחלוטין, כי הם "הגיעו לעצמאות טיפולית המקובלת לגילם". ג' היא אחת מבין 40 הורים לילדים אלרגים ברמה מסכנת חיים, שעתרו ממש לקראת החג לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד זיוה ארנסטי. בעתירה הם דורשים דבר בסיסי: להחזיר את הסייעות לילדים בבתי הספר. אני חוזרת לחגיגה נטולת החלב שניסתה ג' לארגן בבית הספר. אתם יודעים מה ענתה לה אמא אחרת, בשר ודם? "לא מעניין אותי. שבועות זה חג החלב. לא יום המעשים הטובים".
התרעות פיקוד העורף