מעולם לא הייתי היפה של הכיתה. מקסימום החכמה של הכיתה, וגם לזה היה תאריך תפוגה. מה שכן, הייתי מאוד־מאוד חרוצה. כשהייתי בת 6, לקחתי תמורת תשלום ילדה קטנה ממני לבית מהגן. כשהייתי בת 9, תליתי על עצים ברחבי השכונה מודעות שמציעות את שירותי כשמרטפית, עם הנוסח האטרקטיבי: “ילדה אחראית במיוחד, תשמח לשמור על ילדכם".
למודעות שציירתי בעצמי הוספתי ציור של תינוק בוכה, שהעתקתי מ"מילוני הצעיר", ומפיו יוצאת בועה עם המילים: “אני רוצה שכרמית תהיה הבייביסיטרית שלי". בגיל 15 מצאתי את עצמי מדריכה ילדים בקייטנה בתום מבחני סינון מדוקדקים, ושרה שירים שלמדתי בצופים עם חניכי בשעות הבוקר (“איצ'יקידנה כעוף הכתיזי כחוואי כזאווי אינעל אבוק").
בשעות אחר הצהריים, הייתי ממשיכה לקריירה הבאה: מוכרת גלידות במרכז המדרחוב בירושלים. היו שם גביעים מטלטלים בגודלם, אבל זה בהחלט שיפר את האנגלית שלי וסייע בעיצוב הזרועות: “טו סקופס? ט'רי סקופס? אייט סקופס?", הייתי שואלת בחן את מיליוני האמריקאים בעלי התיאבון הבריא שנהגו לפקוד את הבירה בחודשי הקיץ. אחר כך הגיעה קריירת מלצרות כושלת. מה זה כושלת? נאמר זאת כך: הטיפים שקיבלתי היו בעיקר תולדה של חמלה. אז עברתי אל העמדה שמאחורי הבר, במקומות הכי סואנים ומשוגעים בירושלים, ומזגתי אלכוהול בהנחה שאנשים יהיו ממילא שיכורים, כך שהם לא יבדילו בין וודקה לקפה שחור, ובין ארור המן לברוך מרדכי.
התרעות פיקוד העורף