"הכי טבעי לי להשתתף בכנס כזה", היא אומרת. "הסיבה שהזמינו אותי לכנס כזה היא בעיני העובדה שאת הדרך שלי עשיתי לבד, ללא תמיכה או מוסד. חשוב לי לספר לעולם איך ריפאתי חלקים בתוכי. איך הצלחתי למצוא ביטחון קיומי בעולם, ביטחון בגברים, להסתובב עם אופטימיות. היום אני באמת אוהבת את העולם!".
"יום אחד החלטתי לברוח מהבית", היא מספרת. "הכרתי כמה חברים בני 20 ומשהו, והם לקחו אותי לדירה ואנסו אותי". בעקבות האונס נפתח הליך משפטי מתמשך: "אמא שלי לקחה אותי למשטרה, התחיל משפט של שנה וזו הייתה תקופה מזעזעת בחיי: ניסיון התאבדות, הפצה פומבית של תמונה שלי בעירום. אני בעצם מבינה שהגוף שלי הוא אובייקט – ושאני לא יכולה להגיד 'לא'. התמסרתי לזה, איבדתי את היכולת שלי לשלוט על הדבר הזה, והתחלתי להתנהג בהתאם, כמו חנות פרוצה שכל אחד יכול לבזוז".
"ואז", מגיע הטוויסט בעלילה, "יצאתי מזה. הרבה זמן רציתי להפסיק ולא הצלחתי, עד שברגע אחד הייתה לי הארה: אם אני אעזור לעצמי, העולם יתמוך בי. החלטתי לתת לזה צ'אנס".
מה נתן לך את הכוח הזה, לחולל שינוי ברגע אחד?
"אמונה. האמנתי שסבא שלי אומר לי לעשות את זה. אחרי רגע של הארה, אי אפשר לחזור אחורה. וכמובן, קדמו לזה הרבה סבל וייאוש".
ההארה הזו הפכה להחלטה קונקרטית ברגע ש'ניתן האות': "היינו במשבר כלכלי עמוק וחיכינו להכרעה בעניין משכנתא שאמא שלי הייתה צריכה לקבל. נשבעתי שאם אני מקבלת את האישור המיוחל אני לא חוזרת לזנות לעולם. ברגע שזה קרה – השארתי מאחורי את העולם הזה".
מעט אחר כך, כבר הקימה גבעוני חברת דיגיטל מצליחה "של מיליונים", כפי שהיא מתארת, אך עדיין הסתירה את הסוד האפל בעברה מפני העולם: "עד שהחלטתי לדבר".
צעד-צעד, טיפה אחרי טיפה, בחנה גבעוני את גבולות הגזרה של החברה הסובבת אותה. "התחלתי לספר את זה 'ליד' ו'כאילו': בהתחלה לבן זוג שהיה לי באותה תקופה, לאט-לאט לחברים ואחרי שנתיים גם להורים. לאנשים היה קשה להכיל את זה, זה היה להם מבהיל. הם היו מזהירים אותי לא לספר ואני באיזשהו מקום האמנתי להם שזו בעיה".
ובכל זאת, העקביות נשאה פירות. "כל פעם מתחתי את הגבול עוד קצת, וגיליתי שאנשים נשארים לידי. כשאני גיליתי פגיעות, אנשים גם שיתפו ונפתחו מהצד שלהם. בעיני הריפוי מספר אחת זה שיתוף. אם מישהו שואל אותי 'מה השיטה שלך לשיקום' - זה זה.
"קודם כל, השיתוף ממוסס בושה ואשמה. מפעם לפעם שסיפרתי זה הפחית את התחושות האלו. עם כל גבול שחציתי, הדבר שהכי התביישתי לספר ושהכי שיתק אותי קודם – הפך פתאום לנורא פחות, לניתן להכלה.
"שנית, שיתוף מביא שיתוף. זה גרם לאנשים לשתף ולהרגיש טוב יותר עם עצמם, ואז את רואה גם את עצמך באופן חיובי. כששיניתי את הנרטיב, החיים שלי השתנו. הבנתי שכשאני מספרת, זה יוצר מרחב לריפוי".
מבחינתה, אין תחליף לחיים עצמם: "אפשר ללמוד את הכל תיאורטי - אבל אפשר ללמוד את הכל מעשי. אני חיה מזה, לומדת את הריפוי שלי ושל אחרים כל הזמן".*
"אם היית חוזרת להיות הילדה בת ה־13 או ה־19 שהיית, היית משנה את סיפור החיים שלך?"
"לא הייתי משנה. רק הייתי אומרת לילדה הזו שהיא צריכה לצעוד את הדרך הזו, ושיום אחד זה יהיה שווה את הכל".
הכתבה מובאת במסגרת פרויקט "משחקים באחריות" של מפעל הפיס, המתמקד בסדרת ראיונות עם מומחים וחוקרים מובילים שיספרו על המדע והאנושיות שמאחורי ההתמודדות עם טראומה והתמכרות - מתוך שאיפה להעניק כלים של זיהוי, הבנה וריפוי בחברה הישראלית של ימינו.
התרעות פיקוד העורף