עם שפע כמו של פלפס היינו עומדים בצד, חיוך נבוך על הפנים, ראש הממשלה היה מתקשר לברך בפעם הראשונה, בפעם השנייה, בפעם השלישית כבר היה שולח את המזכירה. מבטיח לכם שאחרי החמישית, מרוב שעמום, היינו מזפזפים לבדמינטון.
אנחנו צריכים את האושר שלנו במנות קטנות, מזוקק, מכוון לפה עם טפטפת, כמו תרופה לגור חתולים. הרופא הרי אסר עלינו להיכנס לאופוריה, זה מסוכן לבריאות. ששון הוא בדיוק הפרוספקט, עונה לכל דרישות המכרז. אתמול ניסיתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי, הייתי בטוח שנפגשנו באיזו תחנה ואז כשעמד על הפודיום ונישק את המדליה, ירד האסימון. פגשתי את ששון בצבא מתחת לאלונקה, הוא הראשון שמיהר לתת כתף בריאה. נתקלתי בו בכביש המהיר כשהיה לי פנצ'ר. הוא עצר את המכונית ושאל 'אחי, צריך עזרה?'. הוא האיש שתמיד מלמלנו מאחורי גבו 'איזה גבר'. ששון הוא ישראל ישראלי ולא בגלל המדליה כמו הקלאס, הסטייל. תחשבו כמה מאיתנו היו קופצים לשמיים אחרי ניצחון טעון על יריב מצרי, פוליטי. משחררים אמוציות של לחץ אדיר, אולי מגניבים שמחה לאיד. היה פה הרבה יותר מסתם ספורט.
שוב אין פה שום קשר ליופי, או ניחוח של כוכבים הוליוודים. אצל רוב המתחרים ג'ודו הוא מכונאות רכב. ספורטאים מזיעים, שמתעקשים להחזיק כמה שיותר חזק בשרוולו של היריב, אולי בסוף הוא ייקרע. לכן זה ענף שמתאים לנו כשאנחנו בשיאנו. אנחנו עקשנים, מתקרצצים. גם אם יפילו, נמשיך לקום ולהיאחז בקרנות המזרן. כמה שניסו להעלים אותנו מהמפה, תמיד חזרנו לתמונה, סיפורה של מדינה.
התרעות פיקוד העורף