צחי ימין נסע לארצות-הברית כדי להתמודד עם הפחד הגדול מהיין הזול וחזר עם תובנה מרחיקת לכת: מסתבר שהפלצנות לא תמיד משתלמת...
כמעט בכל שיחת סלון עם חובבי היין, לרבות האדוקים שבהם, תשמעו את המשפט: "יקב גדול נמדד ביינותיו הזולים ביותר". האמת היא שיש בזה הרבה היגיון. שהרי קל לעשות יין שרירי וגדול עם תג מחיר בעל שלוש ספרות, שירים את גבותיהם של מבקרי יין רבים ועל הדרך גם יגרוף תשבחות ופרסים. המתכון כבר קיים היום בספרים. לעומת זאת, קשה יותר להפיק יין זול, שתי ונגיש, ועדיין לשמור על מיתוג איכותי ולהישאר רווחיים. אבל האם יקב שכל יינותיו זולים - וכשאני אומר 'זולים' אני מתכוון להכי זולים במדינה - עדיין ראוי להיחשב כ"יקב גדול"?
'Trader's Joe' היא עוד רשת פופולארית של סופרמרקטים בארצות-הברית. היא נחשבת לזולה כמו 'רמי לוי' או 'חצי חינם', אך גם מרבית מוצריה הם 'מותגי הבית' כמו ברשתות השיווק הגדולות. אחד ממותגי הבית היא סדרת יינות הנקראת 'Charles Chaw'. מה שמייחד את היינות אלה הוא תג המחיר -רק 2.99 דולר לבקבוק - מחיר שהופך את היין הזה לזול יותר מכוס קפה ב'סטארבקס', או בקבוק מים במזנון של ברודווי, ולכן משגע את אמריקה כבר קרוב לחמש-עשרה שנה.
בשנת 2002 החל מותג היין האמריקאי לצמוח כאשר תומחר ב-1.99 דולר ולכן גם זכה לכינוי Two" Buck Chuck", כינוי שדבק ביין עד היום. ב-2013 "התייקר" מחירו של היין ומאז הוא עומד על 2.99 דולר, בעיקר בשל עלויות ההפצה שהאמירו. מאז השקתו, נמכרו כבר למעלה כ-900 מיליון בקבוקים של 'Two Buck Chuck' ונדמה שהמגמה רק הולכת ומתרחבת.
את מותג היין 'Charles Chaw' מייצרת חברת סחר יין אמריקאית בשם 'ברונקו'. היקב נמצא בקליפורניה והוא אינו פתוח לקהל הרחב, דבר שהביא את האמריקאים להפריח אינסוף ספקולציות באשר למחירו הזול של היין. אז איך באמת אפשר להישאר רווחיים כשמתמחרים בקבוק יין בדולר אחד ותשעים ותשעה סנט?
מלבד כל אלה, חביות העץ היקרות הוחלפו בשבבי עץ זולים השוחים ביין התוסס. ולא די בכך, אז גם בקבוקי היין של 'Charles Chaw' עשויים מזכוכית דקה מהרגיל המפחיתה את גודל הבקבוק ובכך גם את עלויות ההובלה והאחסון; הפקק עשוי משבבי שעם דחוסים שהודבקו, ולא משעם מלא; והשמועות גם אומרות שלאחר הבציר הענבים לא עוברים עוד סינון, אלא מוכנסים לסחיטה יחד עם האשכולות הרקובים, העלים, השדרות והחרקים.
כל ישראלי אשר הורגל במשך שנים למחירי יין מופרכים, חי באשליה שיין שעשוי כהלכה חייב להיות יקר. משום כך, כאשר ביקרתי לראשונה בחנות היין של 'Trader's Joe' במנהטן, וראיתי עשרות אנשים ממלאים את עגלותיהם בבקבוקי יין שעולים כמו ארטיק בחוף הים של תל-אביב, הבנתי שלושה דברים. הראשון - יש מצב שהישראלים הם פראיירים. השני- יש מצב שאמריקאים לא מבינים ביין. והשלישי- יין טוב הוא יין שמשרת את המטרה, ולכן יש מצב שיין פשוט וזול עונה על דרישותיהם של המוני צרכנים, ובטווח הרחוק גם שובה לקוחות נוספים בקסמו של עולם היין.
התחלנו עם הפינו גריג'יו. באף הוא אפילו קצת הרשים. או לפחות לא הפחיד. קצת אגסים, הדרים ורמז למתקתקות. סיומת קצרה מאוד, אך די מאוזנת, ביחד עם מתיקות לא מוגזמת. החבר'ה האמריקאים אמרו שהם היו לוקחים אותו איתם לים או לפיקניק בפעם הבאה, ואני הסכמתי בהתחשב במחיר. הסוביניון בלאן, לעומתו, היה קצת פחות מוצלח. בסגנון שהולך לכיוון הניו זילנדי, אבל רק בכיוון, ודי רחוק מהמטרה. צבע קש זהוב, מבעבע קלות, מתיקות מרגיזה ואפטר-טייסט מעצבן. גם החך הישראלי וגם החך האמריקאי היו תמימי דעים שזה משהו שלא נרכוש שוב בכל סיטואציה שהיא.
המשכנו לשרדונה שהיה הטוב ביותר מבין היינות הלבנים. אשכולית, וניל וקוקוס באף. בפה קריספי, עם חמיצות קלה לשם שינוי. אני אמרתי שהייתי קונה ארגז כדי שיהיה תמיד יין לבישול בבית, שאפשר אפילו ללגום מדי פעם. האמריקאים אהבו ואמרו שהיו לוקחים אותו אתם לארוחה בלי להתבייש. לא נעלבתי כי אני מודע לזה שאני פלצן יין.
היין האחרון בטעימה היה קברנה סוביניון. צבע ארגמן וניחוח של קברנה טיפוסי. קצת עוקצני עם סיומת בינונית, אך עדיין יין מאוזן ונעים לשתייה. בהתחשב במחיר הוא היה המצטיין שבאדומים. גם לגביו היתה תמימות דעים. זהו יין שבא לענות על צרכים כמו מרבית יינותיו של היקב - בין אם אלו צרכיהם של סטודנטים עניים, אורחים קמצנים, אנשים שרוצים יין זול, יציב ויומיומי, או סבתות שחולות על מתוק. חלק מיינותיו של 'Charles Chaw' בהחלט עונים על הדרישות הללו והם אלה שהופכים את היקב הזה ליקב גדול.
התרעות פיקוד העורף