סטייל ליסט: כחול ולבן

"כחול ולבן זה הצבע שלי", שרתי בגן הילדים ונופפתי בדגל פלסטיק שהפך מאז לסמל של בנק אחד גדול. "כחול ולבן" אני שרה עד היום בגאווה, אבל רק כשאני מוצאת חנייה בעיר הבלתי אפשרית שלי. כחול ולבן הוא הצבע שלי, צבעי אדמתי, גאווה ישראלית. יום העצמאות ה-69 בפתח, הרחובות מתקשטים בכחול ולבן ואנחנו, אחרי יום קשה של צער ושכול, נצא לרחוב ונשמח לנו יחד שהנה שרדנו למרות ועל אף הכל. ולמרות כל השנים שחלפו לא נשים לב שחזרנו אחורה לימי התנ"ך, הקוראן והכתבים הקדומים, הכחול ולבן שלנו הולך ונעלם ואנחנו, מבלי משים, מתכנסים ומתאחדים תחת דגל שחור ולבן...

ומה שמייצג אותנו כישראלים פטריוטים גאים הוא את מי אנחנו ממש, אבל ממש, שונאים, או ממש, אבל ממש, אוהבים: מזרחים נגד אשכנזים, ימנים נגד שמאלנים, צמחונים נגד קרניבורים, יהודים נגד ערבים, סטרייטים נגד להט"בים, דתיים נגד חילוניים, נשואים נגד גרושים, צודקים נגד כועסים, מאופקים נגד המתלהמים, ולהפך.

ואתם? איזו שנאה מגדירה אתכם? אתם הילד של המדינה, או החיל היורה? מדינת תל אביב, או כל השאר? עובדים כל היום וגומרים בקושי את החודש, או שהתארגנתם על שמפנייה ורודה? באים ממשפחה חמה, או קרה כמו הארץ שבאתם ממנה? חושבים שאשתו פסיכית, או שמאמינים שסתם נטפלים אליה? חייבים שוקולד באמצע טיסה, או שתסתדרו גם בלי? חונים בחנייה המיועדת לנכים? מדברים בנייד בקולי קולות במסעדה ובמעלית, או שרק קצת לפעמים?

חושבים שלכיבוש יש טעם מר, או שמאמינים שמי שמר לו שייקח איזה סוכריית אנא עארף? מבדילים בין ערבים למחבלים? בין רוסים לסתם שיכורים? לוקחים חלק בנטל, או שהסתדרתם על פתק מאלוהים? יאללה עצמאות. איפה כפיים? תרגישו בנוח, כולם כאן שונאים את כולם ועושים זאת מכל הלב, ובאהבה, חיים שלי, אתם נשמה!

אלו המושחתים שעושים בדת כבתוך שלהם, ואלו שהדת שלהם היא שחיתות. אלו שעל התספורת משלמים לספר, ואלו שעל התספורת שלהם משלמים אזרחים תמימים לבנק. אלו שעשו למען המדינה והמדינה הפנתה להם עורף, ואלו שלא עשו ולא יפנו להם עורף לעולם. אלו שבוכים מהתרגשות, ואלה שבוכים מצער. אלו בעלי הבתים, ואלו שלא יהיה להם בית אף פעם. אלו שעובדים ומשלמים מסים, ואלו המתנחלים הדתיים.... יום אחרי יום, יותר ויותר, אנחנו מתאחדים באהבה תחת דגל השנאה. שחור ולבן הפכנו.

מולדת אהובה, אני כבר לגמרי לא בטוחה. רק מתגעגעת לילדה הקטנה שנופפה בדגל פלסטיק, מתגעגעת ל'כחול ולבן' שהוא אנחנו. לבן שיש בו את כל הצבעים כולם, והם יפים אחד אחד, ויחד הם אפילו יפים יותר. וכחול שמזכיר לי תמיד את הים, הכותל הפרטי שלי, המפלט האהוב עליי מכולם. שם הלב שלי שמח, ולשם הדמעות שלי זולגות, ומשם אני תמיד חוזרת עם איזו הרגשה טובה שעוד יש מפרש לבן באופק. כל שנבקש לו יהי.