סדר וניקיון בנוסח הסנהדרינק

לקראת החג החלטנו גם אנחנו לנקות את הבית והכבד, אבל בסטייל שלנו. לפיכך פנינו לחברי המועצה וביקשנו מהם לענות על שאלה אחת בלבד: איזה משקה אתה אוהב לשתות "נקי"...

הג'יני יוצא מן הבקבוק/מירה איתן

קשה לעיכול/אבירם כץ

טעם של פעם/ליאור הרגיל

זוברובקה, אך ורק נקיה בשוט! אמנם היו כמה פעמים בחיי שהוספתי אותה לסיידר כלשהוא, אבל כמעט תמיד התחרטתי על כך. למה דווקא זוברובקה? מכל הסיבות שבעולם, אבל בעיקר מפני שהיא טעימה לי מאוד – והיום, אחרי שאזלה מן השוק הישראלי (לאחר קריסת "הסקוטית") היא הפכה עבורי למוצר הפינוק האולטימטיבי של לא יותר מפעם אחת ביום… לאחרונה שמתי לב להיווצרותו של "מיני טרנד" חדש; צ'ייסרים של קמפרי נקי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני חסיד גדול של קמפרי ושימושיו – מ"סתם" קמפרי סודה וג'ין ועד נגרוני, אבל למה לצרוך אותו נקי?

רום סרוויס/שמוליק וולברג

אני אמון על שתיית משקאות עם קרח והרבה, תמיד. כל תזקיק. אפילו קוניאק ועוד משקאות אציליים כמותו. על שום חיבתי זו כבר זכיתי בעבר להרבה מבטים מזלזלים, בעיקר מבוגרי קורס ברמנים "צרפתים" או "גאלים" בני 300 דוברי עברית ומלאי חשיבות. בתוך תוכי תמיד חשבתי שהמשקה לא קדוש, אבל הנאתי - כן. כך אני ממשיך כך עד היום אולי כי ממש לא בא לשתות תזקיק בטמפ' חדר של המזרח התיכון וגם אולי כי בא לי להאריך את מעשה האהבה, להחזיק את הסוטול שלי זקוף ולא לגמור אותו מהר. אבל משקה אחד אני אוהב ככה בלי כלום והוא רום מיושן, נניח כמו זאקאפה. לפני שנים הייתי באקדמית רום במקסיקו ובוקר אחד, אחרי ארוחת הבוקר, הושיבו אותנו מול פלייט של 50 כוסות רום מכל העולם בכוסות טעימה מקצועיות. אני לא זוכר הרבה, אבל אני כן זוכר בוקר ארוך וקסום של חוויה חושנית קיצונית. אז נקי? בדרך כלל לא אבל כוסית זאקאפה, בהחלט. רק בחייאת תנו לי את זה בטמפ' חדר של ארץ שפויה ולא של ארץ במזרח התיכון...

רולס רויס זה טוב?

טוב, הגעתי אל החלק שלי, וממש כמו בקושיות של פסח, מסתבר שלשאול את השאלות היא משימה קלה בהרבה מאשר לענות עליהן, שהרי איך אבחר מתוך ארון הקודש של המשקאות בו כולם היו בני, בקבוק אחד ויחיד? המבחן היה משהו שתמיד אהיה מוכן לשתות, גם – ואולי בעיקר – כשהוא בטמפרטורת החדר, במקום שאין בו קרח ולפעמים אפילו לא כוס ראויה (ואפרופו פסח: אליהו, שמור על הכוס שלך!). באופן ביזארי, המשיכה למשקאות נקיים לוקחת אותי לברבנים או ליתר דיוק לטנסי אחד: מס' 7 המפורסם של ג'ק דניאל שאני תמיד מוכן ללפות בצווארו הצר ולהפוך לפי כאילו כלום. אם ללכת למחוזות עדינים יותר, הרי שהבושמיל'ס השחור, הידוע בשם החיבה שלו "בלאק-בוש", הפך לוויסקי-הנסיעות שלי: בקבוק אחד מהדיוטי-פרי, וכך אני בטוח שיהיה לי מה לשתות גם אם הקפה של הבוקר במלון התגלה כמחורבן במיוחד. אלא שאם אתם מכופפים את זרועי ומבקשים ממני לקחת בקבוק אחד למקום שאין בו מיקסרים או קרח, אני אבחר ב"גלנליווט 18". כן, אני יודע שרבים מכם תוהים אם היה שווה לקרוא עד לכאן רק כדי לגלות את המובן-מאליו, כאילו דיברנו על רכב החלומות ובסוף הדיון אמרתי: "נראה לי שרולס רויס זה רכב משפחתי נחמד" (בעיקר אם אתה ממשפחת המלוכה: רק דמיינו את פיפה מידלטון במושב האחורי. בעצם, עזבו אתכם משטויות: אמרתם "מידלטון"? תביאו בקבוק!), ובכל זאת, מכל מאות הבקבוקים שגודשים את הבר הביתי שלי, היחיד שתמיד אוכל ללגום ממנו נקי, לא משנה מה הטמפרטורה בחוץ או ההרגשה בפנים, יהיה גלנליווט 18. אז אני יודע, זו אולי לא חוכמה, אבל הי, מי אמר שאני כזה צ'יפ דייט לסדר פסח? רוצים להכיר אותי למשפחה שלכם? תשקיעו!