אורי שמיר פגש את אלי מזרחי ב'קזינו דה פריז', שמע ממנו על החמארות המיתולוגיות של ירושלים, וחשף את הסוד השמור המסתתר מאחורי ה'אקסטרא פיין' הירושלמי...
עם סיום המנדט הוסבה קומת הקרקע לחנות ירקות ומרבצי המשכב המיוזעים בקומה השנייה, הזדקפו למצב ישיבה: ישיבת 'בית יוסף', אם אני זוכר נכון. לפני מספר שנים, החליטו אלי ושאנן סטריט (חבר ושותף ללילות רבים רוויי אלכוהול, בברים של שנות ה-80) להחזיר עטרה למלכה ופתחו את ה'קזינו' בגרסה מקוצרת קומה.
איש ממכריי לא יחשוד שאני פטריוט של תעשיית היין המקומית, ולכן קריאת ההתפעלות שהשמעתי לאחר רחרוח היין, הפתיעה את הנוכחים שגדשו את המקום. צבעו האדמדם הנחושתי של היין, לא רמז כלל על ניחוחה העז של אשכולית אדומה שהתפרץ לחוטמי. ריחו המעודן של אגס חום לא איחר להגיע. חומציותו המרעננת של היין, ניפצה את המיתוס על מתיקותם החנפה של יינות ארצנו, שבניתי בעמל רב במשך שלשה עשורים. מזגתי לשנינו כוס שנייה. אחרי השקת הכוסות וברכת "לחיים" החל אלי לדבר. וכשאלי מדבר, כדאי להקשיב.
"את החמארות של שנות ה-50 וה-60 לא הכרתי. אבל באלה שנפתחו בשנות ה-70 וה-80 הייתי מבלה קבוע. החמארה האורגינלית היתה ברחוב אגריפס, ליד חנות המשקאות 'המשמח' של רוני. שמה של החמארה היה 'המשמח' ושם ישבו השיכורניקים הכי גדולים של העיר. היו שם שלושה חבר'ה קבועים. בטלנים מקצוענים, שהיו הראשונים שנכנסו לחמארה והאחרונים שיצאו ממנה.
השיפוץ התארך הרבה מעבר לזמן שנקבע. תכנית השיפוץ כפי ששורטטה, היתה לא יותר מהמלצה עבור שלושת השתיינים. שום קיר מקירות הדירה, לא נבנה במקום שיועד לו. השיפוצניקים, שהגיעו לעבודה מבוסמים, התעקשו להתחיל את הריצוף מהכניסה לתוך הבית. רק כשהגיעו לקירות החיצוניים קלטו את גודל הפאדיחה. עכשיו כבר לא היתה דרך לחזור חזרה, אלא רק לפרק את הכל ולהתחיל מחדש, מה גם שהטיט כבר התייבש והעבודה המפרכת הצפויה להם העלתה בהם חשש גדול שמא שהדבר עלול להביא להיעדרם מהחמארה".
הזמנתי חצי לוונבראו. אלי ויתר, אבל לא לפני שסיפר לי שב'המשמח' היה תרכיז של 'אקסטרא פיין' שהיו מוסיפים לו מים, מערבבים, כמו שמכינים מיץ ממותק ושותים. הביקוש לברנדי הזה, שמרקמו משיי כמו נייר זכוכית והוא מחליק בגרון כמו שברי זכוכית, הביא לפרץ של יצירתיות מזוקקת. נפרדנו, לא לפני שקבענו להיפגש שוב בקזינו. אני כבר מתגעגע.
התרעות פיקוד העורף