האמן ומרגריטה

יגאל תומרקין שיתף את נועה גולנדסקי בזיכרונות רחוקים מימי פורענויות השתייה שלו. סיפור על הנגאובר פיזי ומטאפורי הנמשך מהבוקר עד הערב

- שני הסיפורים מציגים אותך כשתי דמויות כמעט סותרות, האם מדובר בשני צדדים של אותה מטבע?

"לא, בכלל לא! אלו הם שני מצבים נפשיים וחברתיים שונים לגמרי. ב'הזלילה הגדולה' לא הייתה שתייה עד אובדן חושים, אלא הנאה מאוכל ויין משובחים, עם חברה טובה, במצב רוח טוב. ב'סיפור בשכיבה', זה מצב בו אתה שותה בראש רע מתוך מתח וזעם, אז זה בדרך-כלל נגמר רע מאוד. זהו ההבדל בין, לצוף מעל האלכוהול לבין לטבוע בתוכו".

"השובע מטמטם", "להשיג דבר פירושו לאבד". יש תחושה חוזרת של פרדוקס, מאבק מתמיד בין החלל הריק שהוא המניע לעשייה לבין הרצון למלא אותו. האם הסיזיפיות הזאת היא מצב יומיומי?

"או לא, תודה לאל, אם זה היה ככה כל הזמן, סביר להניח שהייתי מאושפז עכשיו באברבנאל".

הסיפורים נכתבו בערך לפני עשרים שנה כשהיית בגיל 50. רוב האנשים פורקים את עול דעתם בגילאים צעירים יותר ואחר-כך מתעייפים. איך נראו אצלך העניינים בין גיל 20 ל-30 ומה השתנה מאז?

"תראי, קודם כל, אני בן 72 (היום81) ואני עדיין פורק עול. שנית, למזלכם באותן שנים לא הייתי בארץ, אלא הלכתי מכות עם הגויים. ומה נשתנה? הסביבה יותר עשירה ויותר מושחתת, זה הכל".

הבערה של אמן המתבונן בעולם ומתעמת עם כל האלים והאלוהים המתיימרים לשלוט בו, עם המוסר הכפול ועם החריגות כמצב קיומי, האם היא לא משתנה עם השנים?