תחרות וורלד קלאס – אפילוג

בלוקים של קרח מפוסל, מאסטרים יפנים שמתייחסים לשייקר כמו לחרב סמוראים ועדרים של גברים בפפיונים. אבירם כץ מסכם את תחרות וורלד קלאס ובודק שוב מה מצבנו לעומת אומות העולם השתייניות

שיר של אש וקרח

שאול אברון, כך מספרים, היה יוצא לברים ומביא אתו את הקרח שלו. שחס וחלילה לא יחרבן לו מישהו את הוויסקי עם קרח ירוד. כנראה שגם בענייני קרח אברון הקדים את זמנו. אני בכלל לא בטוח, בלשון המעטה, עד כמה הוא היה מחבב את סצינת הקוקטיילים הנוכחית, אבל פיינשמעקר הוא פיינשמקער. בסצינת הקוקטיילים העולמית קרח הוא אחד העניינים הבוערים (או הקפואים) של הרגע. בלוקים אימתניים ושקופים כקריסטל מוצגים לראווה בברים ומהם מפוסל הקרח באופן ידני. צ'ארלס ז'ולי, זוכה התחרות, עובד ב-Aviary בשיקגו, שם הם מכינים בעצמם את הקרח ושלושים סוגים שונים ממנו. למה זה טוב? כי בכל דרינק אתה רוצה השפעה קצת אחרת של קרח. לפעמים משמש הקרח לדילול הדרינק, לפעמים הוא רק מקרר (ואז צריך קרח שלא נמס) ולקוקטיילים מסוימים אפשר להכין קרח בטעמים שימס ויעשיר את הקוקטייל. או במילים אחרות - כאילו נגמרו כל הצרות בעולם ועכשיו אפשר לזיין את המוח על קרח. גם בארץ יש כבר כמה מקומות שהפנימו את החשיבות של הקרח, אבל אנחנו עוד רחוקים מאוד מהיום בו ברים יוכלו להזמין מספקים איזה קרח שהם רוצים, כמו שקורה כרגע בלונדון. כדי להבין קצת יותר קבלו את הגורו היפני Ueno hidetsugu (נסו אתם לתרגם את השם הזה), בסרטון בו הוא מפסל יהלום מקרח. https://www.youtube.com/watch?v=eha18YVcpwQ

ההשפעה היפנית

מהנסיעה האחרונה לפריז חזרתי נפעם מההשפעה היפנית על הקולינריה הצרפתית והתאהבתי בסינרגיה ביניהם. גם בעולם הקוקטיילים, מסתבר, היפנים (והאסיאתים בכלל) הם הבון-טון של הרגע. הם עובדים באופן נקי כמו שרק יפנים יודעים, בתנועות חדות ומדויקות משל היה השייקר חרב סמוראים, ומקרינים בטחון ושלווה פנימית. היפנים, כמו יפנים, מפתחים אובססיביות לדברים שנראים תחילה מינוריים. אופי הניעור והשקשוק למשל. לא עוד ניעור קדימה-אחורה שדופק את הקרח מצד לצד, כי אם תנועות מעגליות יותר, שמטרתן לסובב את המשקה סביב הקרח במהירויות משתנות. נשמע הזוי, אני יודע, וקשה מאוד להסביר את זה, אבל כשרואים את זה בפעולה וכשטועמים את התוצאה אי אפשר להתבלבל. יש גם לא מעט חבר'ה שמנסים לחקות את התנועות האלו, וזה נראה ממש בסדר, אבל אז אתה רואה מאסטר יפני אמיתי משקשק ומבין את ההבדל. הסבירו לי שיש להם אפילו שייקרים מיוחדים, עם שיוף פנימי בעבודת יד, כדי לשבור את הקרח בדיוק כמו שהם רוצים. הנה סרטון של הגורו היפני אוכל את הראש (ועוד עם תרגום סימולטני לרוסית!) על שיטות ניעור שונות וערבוב שונות. תקלטו את רמת הירידה לפרטים, ותבינו שמי שיודע לעשות סושי הכי טוב בעולם, יודע לעשות כל דבר הכי טוב בעולם. https://www.youtube.com/watch?v=nxBOmDrPSCQ

הברמן כחנון מקצועי

אנחנו והעולם

עם כל הכבוד לסצינה שלנו בישראל - וכשאני אומר "ישראל" אני מתכוון תל-אביב, וכשאני אומר "תל-אביב" אני מתכוון למקסימום חמישה מקומות - יש לנו עוד לאן לשאוף. כן, אני יודע שזו לא חכמה להשוות ללונדון, ובכלל לאירופה. הם כבר אין להם מלחמות שם, ובזמן שהם מנערים שייקר אנחנו צריכים לזחול על ג'בלאות בצבא, ויש שם תרבות של שתייה וקהל שמעריך. בסדר. באופן יחסי מצבנו טוב ומשנה לשנה אנחנו משתפרים, אבל סצינה אי אפשר למדוד על פי מספר מקומות בודדים בפסגה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר. צאו רגע מאימפריאל, 223 ושות' ונסו לקבל דריי מרטיני טוב במסעדה. או נגרוני. קוקטיילים קלאסיים שכל מי שעומד מאחורי בר צריך לדעת להכין כמו שצריך, ובלונדון בכל מקום (לא רק בטופ של ברי הקוקטיילים) יודעים להגיש ולמזוג את הג'ין אנד טוניק במינון הנכון. משאלת לב קטנה: כל מה שבא לי זה להיכנס למסעדה ושמישהו ידע להכין לי שם מוסקו מיול (כולה וודקה וג'ינג'ר ביר), או יחזיק טוניק איכותי, וחתיכת ליים, ולא ימזגו לי טוניק תעשייתי מתוק להחריד מבקבוק ליטר וחצי. נסחפתי?

עולם הפנטזיות

בסופו של דבר זו הייתה חוויה מדהימה. אני מדבר על המתחרים ועל הקוקטיילים שהם הכינו - כולל משקאות עם נמלים, בייקון, כוסות מעופפות ועשן ריחני - וגם על הברים שזכינו לבקר ולשתות בהם (לא עניין מובן מאליו כשהמחיר הממוצע לדרינק עומד על קרוב לעשרים פאונד). אתה נשאב מהר מאד לעולם בו הכל נראה אפשרי: אש ועשן, זיקוקים, כוסות מוזהבות, הוראות ברורות כיצד לשתות את הקוקטיילים וריחות וטעמים שקשה לקטלג. אבל מעל הכל לפני והכל – מדובר בשירות מופתי. האנשים האלה יודעים לתת שירות על פי הספר, אבל עם הרבה אינטילגנציה רגשית. רק שם הבנתי מה נדרש כדי להיות ברמן על. לחבר'ה האלה יש באמת צ'ארם, כריזמה מטורפת, סקס-אפיל וסטייל. כולם יכולים ללמוד לערבב, לחלוט, לנער ולמזוג. את ה-X פקטור הזה, שעושה את כל ההבדל, אי אפשר ללמוד.