סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: גלית ג'ראפי- דבירי ב'קפה רוטשילד' בגבעתיים…
איך מצאתי את עצמי בסוף יום העבודה ב'קפה רוטשילד'? אז ככה: זה שיש ימים קשים בעבודה, אני לא מחדשת שום דבר, לאף אחד. אבל יש את הימים הקשים במיוחד, הימים האלה שקשה להאמין שסוף כל סוף הסתיים היום, גוררים רגליים הביתה ורק חושבים על מקלחת ורביצה חסרת מעש על הספה עם כוס בירה ומשהו לבלוס ובהייה מול הטלוויזיה, רצוי בתכנית שלא תאמץ חלילה, ולו במעט, את תאי המוח.
אז יום כזה הגיע. גררתי את עצמי הביתה, שלפתי את המפתח ושנייה לפני שהכנסתי אותו למנעול, הבנתי, לחרדתי, שהרעש שאני שומעת, קול צהלת המתבגרים, בעצם מגיע מהבית שלי. בהיתי בדלת וחלחלה בי ההכרה שרק הדלת הזאת מפרידה ביני לבין ערמות כלים בכיור, בלגאן בסלון, מוזיקה רועשת וחבורת מתבגרים שיורדת על המקרר כמו נחיל טרמיטים.
התובנה שרביצה על הספה בשקט כבר לא תהיה היום, הביאה אותי להחזיר את המפתח לכיס, להסתובב לאחור ולחזור על עקבותיי לאוטו. ישבתי מאחורי ההגה די מיואשת, מנסה למצוא פתרון. ואז אמרתי לעצמי, למה שלא נעשה מהלימון לימונדה? ועצמי החזיר לי "וואלה". הפור נפל על בית הקפה השכונתי. אולי לפחות נצליח להציל את כוס הבירה והבליסה.
ככה מצאתי את עצמי יושבת ב'קפה רוטשילד' ומזמינה את כוס הבירה שאולי תשטוף ממני את שאריות היום ותיתן לי את הכח לעמוד שוב מול הדלת והפעם לפתוח אותה. זהירות ספוילר, זה לא קרה. קפה רוטשילד בגבעתיים הוא חלק מרשת של בתי-קפה שמגדיר את עצמו כמקום בעל "כוונה להכניס שירות אישי וברמה גבוהה לאורח", והפך עם הזמן לביסטרו המציע מגוון של מנות שיתאימו לכל חלק של היום. בגדול, מדובר בביסטרו שכונתי, כזה שמנקז אליו תושבים מגילאים שונים הגרים בסביבה.
התרעות פיקוד העורף