אבירם כץ קפץ להחליף אוויר בפריז, אכל ושתה כמה דברים טובים, אבל פינה ערב אחד כדי להרגיש פעם אחת איך חיים האנשים הרגילים. ריגשת אותנו, בנאדם...
מעולם לא החלטתי להיות פלצן. בעיני עצמי אינני פלצן. אני, אני. והאני-אני הזה גורס כי על-מנת לצלוח את עול החיים בכבוד, הקיבה והכבד שלי צריכים להיות שמחים ומרופדים. אני לא מצליח להירדם בלילה אם אני לא יודע שיש לי שמפניה קרה במקרר, ורצוי חריץ גבינה טובה לידה על המדף. אני לא מכניס הביתה אוכל תעשייתי, לא מחמם אוכל במיקרו, יכול לדבר שעה על יין, וטיולים לאירופה כדי לזלול נדמים לי הכרח המציאות. ואם למדתי משהו אחד מהאח בנט, זה לא להתנצל. אז תקפצו לי: אני פלצן.
מזל שרוב הזמן אני מוקף חברה טובה ופלצנית לא פחות. לא מזמן היינו בצרפת, חבורת ה'ברוט' הפלצנית, למסע יקבים ומסעדות בבורגון ובפריז. כל יום, ארוחת צהריים וערב מסודרות (כמנהג ק"ק סנהדרינק) ובין לבין הפסקות קטנות לכוסית וביס. אלא שלקראת הסוף אפילו לי כבר היה קשה, וערב אחד החלטנו - מיכל ואני - לוותר על ארוחת הערב המסודרת (שדווחה כנפלאה, כך הסתבר מאוחר יותר...) לטובת שוטטות פריזאית.
רצינו קצת מהאוויר הצונן הזה של פריז, והרגליים הובילו אותנו בסופו של דבר ל-Le Fumoir, בית-קפה / בר / בראסרי שנדמה שיש אינספור כמוהו בפריז. 'נדמה', בגלל שקל מאוד ליפול למקומות שנראים ככה ומגישים תפריט שנראה ככה, אבל מגישים קקה. כאן הסיפור שונה: מקום פשוט לכאורה, הכי מקסים שיש, וכזה שזכרתי היטב את הדריי מרטיני המצוין שמגישים בו. דריי מרטיני יבש ומדויק, בלי שום מניירות והתחכמויות, אבל הו - כמה טעים.
בזמן הזה חבריי הפלצנים לגמו בהנאה 'מורי סן דני פרמייר קרו' מבציר 1989, שטפו אויסטרים בשמפניה והתענגו על בטן חזיר בצלייה איטית. אני בטוח שזה היה נפלא, ואולי בלב קצת התחרטתי שפספסתי את החוויה, אבל לפעמים אין ברירה, וגם פלצן גדול בסך-הכל רוצה בירה קרה וסנדוויץ' פשוט. וקצת מהאוויר של פריז.
התרעות פיקוד העורף