פאב וותיק, בירות חדשות: השופטים

ניר קיפניס קפץ עם החבר'ה לביקור נוסטלגי בפאב "השופטים". התפריט התעדכן, היצע הבירות התרענן וגם הבעלים התחלפו זה מכבר, אבל הקסם נשאר...

ויהי בימי שפוט "השופטים" – ועבדכם הנאמן בשלהי בית-הספר התיכון שלו בחיפה, קורא בשקיקה את "חדשות" החדש, העיתון שהיה כולו גשר צר מאוד בין תקופת ה"בוהמה" לתקופת ה"בראנז'ה" התיכונה. ובמדור שכונה "ציפורה" נבראה לנגד עיני המשתאות חבורה של אנשים ידועים: חלקם הגיחו ישר מתוך קברה של אותה "בוהמה", אחדים היו עיתונאים, ניו-ז'ורנליסטים שגדלו על הציר שהחל עם אהרון בכר והוליך עד יאיר לפיד. האנשים ההם ישבו במקומות שעצם שמותיהם הלכו עליי, תיכוניסט חרמן על החיים, קסם גדול – לא רק של עיר אחרת אלא גם של ארץ זרה. אני זוכר איך רעדה האדמה תחת סוליות נעלי עת ישבתי לראשונה ב"שופטים", כמה שנים מאוחר יותר, אחרי ששירתי, שוחררתי, נסעתי וחזרתי – והפכתי לתל-אביבי בדיוק בשבוע שבו תמה "מלחמת המפרץ" (טייק 1).

זה מה שהיה "השופטים" עבורי. זה וכוס גולדסטאר על שולחן קק"ל בחוץ ביחד עם טוסט בשתיים בלילה. זה שיחות-נפש עם כאלה שנורא רציתי לזיין, או זיונים עם כאלה שלא היה לי מה לומר להן. זה ואמצע שנות העשרים שלי, אמצע שנות הארבעים של המדינה, תחילת העשור האחרון של המאה והאלף הקודמים, יהי זכרם ברוך.

לפני כמה שנים הזדמנתי למקום אחרי הפסקה ארוכה מאוד. כמה ארוכה? ובכן, משהו כמו קרוב ל-20 שנה, לפחות 18. "השופטים" הספיק להחליף בעלים: דרור הוותיק כבר היה בדרך למקום משלו – ושני אחים צעירים ביחד עם אמם ובת-הזוג של אחד מהם, התחילו להפעיל את המקום. באתי, ראיתי, שתיתי, אכלתי, אפילו נהניתי – וכשיצאתי חשבתי ביהירות שהמקום לא יחזיק, שמשא השנים כבד על הכתפיים הצעירות שאמורות לשאת אותו, לתווך אותו לקהל חדש בעידן שבו "ציפורה" היא לא יותר מזיכרון-נעורים של קשישים כמוני. כתבתי אז למגזין שבשמו נשלחתי דברים טובים, אני חושב, אבל בלבי קינן הספק.

ממנה המשכנו ל"גוסר" בהירה שהיתה מוכרת לנו כבר מהעבר: לאגר בהירה מאוסטריה שהיתה טובה כרגיל. כך גם בנוגע ל"אדלווייס" שהיתה התחנה הבאה שלנו במסע להכרת הברזים החדשים ב"שופטים". אני מודה שבירות חיטה אינן הצד המפותח שלי, אבל קשה שלא לשים לב שמסביבי יותר ויותר חובבי-בירה עוברים לחיטה. הבירה הזאת מתאפיינת בטעמי הדרים, לימון ובננה – ומשאירה בפה אפטר-טייסט ארוך ונעים מאוד.

אין ספק שגזרת הבירות החזקות מתחממת, בעיקר בקרב הקהל שמחפש לבדוק כמה "באז" הוא יכול לקנות בשקל, ולפיכך מדובר באחד הפתרונות השווים בתחום. מהיום, "פילו" הוא לא רק בצק...

אפרופו בצק, עברנו במהירות על "פטריוט" מבית "דאנסינג-קאמל" שהיתה לא רעה ביחס לז'אנר, אבל הכשות החזקה שלה גרמה לי לבקש עוד חצי ליטר מה"קלר" ולהחליט שהגיע הזמן לאכול משהו. על פלטת הירקות והמטיאס הכבוש לא ארחיב – הם היו שניהם טובים.

מה נאמר על הטוסט? טוב שיש דברים שלא משתנים: כמה פשוט, ככה טעים! חתוך לקוביות – וגם מקץ למעלה משלושים שנים להיווסדו, עדיין אחד מחטיפי-הבר הכי טובים בעיר. נוסטלגיה היא עניין משעשע: רציתי לכתוב על טעימת בירות ויצא לי מניפסט על ה"שופטים" לדורותיו. אז לטובת מי שהתקשה לעקוב, הנה סיכום בשש מילים: מהחבית: "קלר" או "פילו", מהמטבח: טוסט.