אחרי טיפוס מייגע בשער הגיא ובאיחור קל של 25 שנים, הגיעה חבית הבירה הראשונה לעיר הקודש. בכך נשבר השיא הקודם שעמד על 15 שנים של עלייה מתישה, בהן החזיקו שנות ה-60. למרות זאת, היו חיי הלילה של אנשי ירושלים סוערים למדי. תשאלו את זקני העיר. כלומר, את אלו שנשארו בה. אלה יודעים לספר על מסיבות חשק פרועות, רוויות אלכוהול שהחלו עם רדת החשיכה, בין ארבע לחמש אחר הצהרים, והסתיימו באישון לילה, כשעה לפני חצות....
תפריט המשקאות של כל אחד משני הברים היחידים בעיר ובעשרות החמארות, כלל מבחר מצומצם למדי. סקציית הברנדי כללה מותגים מיתולוגיים כגון: 'אקסטרה פיין' - ברנדי משובח שנלגם בשקיקה, החליק במורד הגרון ובמורד מסלולו לקיבות הנירוסטה של ברנשי העיר, הותיר אחריו שלל איברים פנימיים חרוכים. '777' - גירסה משודרגת של ה'אקסטרה'. הבליינים שנדרשו לשלם מעט יותר עבור כוסית, התנחמו בכך שהשפעתו של ה-'777', על מערכת העיכול, היתה זהה. 'שטוק 84' - הברנדי האיכותי והיקר מבין השלושה. כל מי שצרך ממנו ונותר בחיים, יעיד על כך. והיו גם קוניאקים. אמנם רק בבר אחד במרכז העיר, אבל בהחלט בכל הפיאנו-ברים של בתי-המלון: 'הנסי', 'מרטל' ו'רמי מרטן', שהיה המשקה של מוריס.
את תפריטי הברים הירושלמיים, באותן שנים, השלימו ליקרים מתוצרת מקומית: בננה, קסיס, תפוזים ועוד ליקרים בשלל צבעים. איכותם הבלתי מתפשרת של אותם ליקרים תומצתה בשורה התחתונה של התווית ובאותיות קטנות: "ללא חשש פרי". אה, כמעט שכחתי, היו גם בירות: 'נשר', 'גולדסטאר' ואפילו 'אמסטל' הולנדית – כולן נמכרו בבקבוקים. עד שהגיעה לעיר המשאית הראשונה של חביות גולדסטאר.
שתיתי גם אלכוהול. מצרך קבוע על שולחנם של יוצאי רומניה. לא אהבתי את ה'שפריץ' הרומני (שליש 'כרמל הוק' לבן יבש ושני שליש סודה), אבל התאהבתי בכל יתר המשקאות בארון הבר הביתי בסלון. פעמיים או יותר בשבוע הייתי יוצא עם מרים ומוטי לשיטוט במרכז העיר. באחד מאותם ערבים הגענו לנחלת שבעה ונכנסנו לפאב הראשון שנפתח בירושלים. פתחנו את דלת העץ הכבדה. המקום היה אפלולי ומלא בעשן סיגריות. ריח מפתה של בצל מטוגן, בשר ובירה, היכה בנחיריים.
על הבר, ישבו שלושה גברים. מאחורי הבר עמד גבר מבוגר, מתולתל שיער. מאחוריו, בין בקבוקי המשקה, עמד טייפ קסטות ישן ממנו בקע קולו של ג'ים מוריסון: "This is the end". בשבילנו זו היתה התחלה. שלושת הגברים הפנו את ראשם לעברנו. שני נערים ונערה, לבושים בג'ינסים קרועים, נעולים בקבקבי עץ שבדיים ולגופם טי שירט דהויים, היו חזיון נדיר במקום ועמדו בניגוד משווע לנעלי השפיץ השחורות, מכנסי הגברדין וחולצות בד השיפון החצי שקופות שלהם. חלפנו על פניהם והתיישבנו סביב שולחן עץ חום, מנומר בכוויות סיגריות שנמעכו עליו, עד שתגיע סנדי עם מאפרה.
מוריס היה אחד מאותם שלושה גברים. בכל ערב, בשעה שש, היה מוריס נכנס לבר, מחייך אל הברמן המבוגר (שאוצר המילים שלו בעברית, הסתכם ב'שלום'), שואל לשלומו ולא זוכה למענה. בלית ברירה, נאלץ מוריס להשתמש בשתי המילים הלועזיות היחידות שידע, כדי לתקשר: "רמי מרטן", אמר. או אז, היה הברמן מניח כוס לואו בול על הדלפק וממלא כרבע מתכולתה. שני הגברים האחרים, שמרו אף הם על שתיקה. בר ויפאסנה.
בשעה 23:30, שיכורים וחרמנים, הזמנו חשבון מסנדי. שילמנו, השארנו טיפ נדיב ויצאנו ללילה הירושלמי הקר. נפרדנו ממרים שגרה בקרבת מקום, ומיהרנו לתחנת האוטובוס מול הדואר המרכזי, לתפוש את האוטובוס האחרון לקריית יובל. הדרך הקצרה ביותר לתחנה, עברה בחצר פיינגולד. באותם ימים אכלסה סמטת פיינגולד, מחסנים ובתי-מלאכה עלובים למראה. אני זוכר את המחסן של 'חביליו' מהממתקים. על הקיר, מימין לדלת, התנוססה כתובת גראפיטי באותיות דפוס: "מקום קדוש – אסור להשתין פה". הצירוף הקטלני של קור ירושלמי, 4 חצאי גולדסטאר והצחוק שעורר השלט, עשו את שלהם. שלשלנו מכנסיים והטלנו את מימינו מתחת לשלט.
שנה נוספת עברה, עד שערב אחד כשנכנסנו ראינו את מוריס במקום הקבוע: כוסית 'רמי מרטן', קופסת 'קנט' ומצית 'רונסון' בצבע כסף. אין ספק! זה מוריס. שמחנו לראותו ושאלנו מה קרה? ומוריס, במבטא מרוקאי כבד, החל לספר: "אחי הגדול ג'קי, גר בצרפת. במרסיי. נסעתי אליו. הוא לקח אותי לבר שהוא יושב שם. הזמנתי 'רמי'. הברמן הבן זונה, נתן לי משהו אחר. ביקשתי שיחליף. אמר שזה 'רמי'. התעצבנתי וקרעתי לו את הצורה. המניאק חשב שאני אהבל. באה משטרה. היה משפט. הייתי עצור. אחרי זה, הוציאו אותי לארץ ואמרו שאסור לי לחזור".
"כוס אמם הצרפתים", סיכם ואז פנה אלינו ושאל: "נו, זיינתם את סנדי?". אמרנו לו שלא. "פראיירים", אמר מוריס והזמין עוד סיבוב 'אקסטרה פיין' מבקבוק ה'רמי' שנשמר בשבילו...
התרעות פיקוד העורף