אסנת גואטה מדלגת בין הסירים ומשקה שפים עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם אוכלים. הפעם היא פולשת ישר לתוך המטבח הביתי של שף סבינה ולדמן...
אני יכולה להיות מאחורי עשרות מסעדות, עשרות תפריטים ורעיונות קולינאריים, לבשל בתוכניות טלוויזיה מנות שיגררו מיליוני תגובות אוהדות, ועדיין אני יכולה לפגוש חבר שף שישאל אותי: 'נו? אז מתי מסעדה? אז מתי תהפכי לשפית'. זה מתסכל לפעמים כי אני עפה על כל הקמה מאפס, על ייעוץ, על הריגוש המשתנה ועל זה שכל כמה חודשים אני עושה משהו אחר".
אנשים יכולים להתהפך, להילחץ, לפקפק ולפעמים אחרי חצי שנה של עבודה קשה הם אפילו יכולים ללכת ולהוציא החוצה מוצר אחר שהוא בכלל לא שלי אבל אני חתומה על זה. זה סיכון וזה גם תמיד אישי בשבילי כי אני תמיד לוקחת כל דבר ללב. כל פרויקט הוא בייבי - זו אני שם וחלק ממני נשאר שם וזה החלק הקשה".
לרוזה קצת קשה בהתחלה, אולי בגלל החזרת ואולי בגלל המיונז, אבל ככל שמתקדמים עם הביס, ככל שהפריכות של הירקות מגיעה אל החך, הפריכות שמסתתרת בתוך היין מתחברת אל הביס והכל מתחיל לעבוד. אולי דווקא אקסטרה חרפרפות היתה פותחת את היין עוד יותר, כי הוא יין שחוסר המתיקות המוגזמת שלו נותן לו את היכולת לשחק עם מנות יותר מעניינות ומורכבות. אין מה לעשות, אולי תקראו לזה קטע נשי, אבל הלוק של המנה גדושת הצבעוניות הזו והצבע הוורוד המדהים של הרוזה יכולים להמס גם את הקשוח שבגברים.
יש כמה שניות של שקט כששתינו נותנות לדברים להתעופף באוויר. יש המון תסכול בקול של סבינה ולדמן וברור שמה שאני שומעת הוא רק חלק קטן. בכלל, הגישה היהודית-שואתית-ישראלית היא ללכת בתלם שזה מעט אירוני כשאנחנו ידועים במוח הישראלי החצוף ובראש היזם הסטארטאפיסטי שלנו. אבל בבסיס אנחנו מקובעים, הולכי תלם וכאלו שמנדים את אלו שסוטים מהשביל. אני משאירה את סבינה עם היין והמנה שדורשת שימשיכו לצלם אותה ועם מחשבות על שבילים חדשים.
התרעות פיקוד העורף