מבחן לנצ'נר: סלט קצוץ

חמוש בגולדסטאר יוצא זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: סלט קצוץ...

אם למאכלים היתה תודעה, ואם אפשר היה לשאול אותם איפה הם מרגישים בבית, אין שום ספק - סלט הירקות הקצוץ היה בוחר במקום שבו אנחנו נמצאים, לא כולנו מבחירה. חקלאית, הוא היה מציג את מרכיביו כגידולים מקומיים. תזונתית, הוא היה מנופף בחלקו בדיאטה הים-תיכונית. אבל האמת היא שהסלט הקצוץ לא צריך להתאמץ כדי לשכנע. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי בארץ הזאת והתאזרח בקרבה שנים רבות לפני שהעניקה לו אזרחות. אזרחות ישראלית, לפחות...

העובדה שתושבי המקום אוחזים בו, מחנה-מחנה ותפיסתו, וכל אחד מהם מנכס אותו לעצמו ומעניק לו שם בהתאם - "ערבי" או "ישראלי" - משמשת לא רק משל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מוכיחה את עוצמתה של הקולינאריה, את נצחיותו של הטעם הטוב, את עליונותו של האוכל על-פני הבלים דוגמת משחקי אגו לאומיים. אז כן, יש משום יוהרה ציונית בהפקעת הסלט לצרכיה, אבל אולי גם זה מה שעושה אותו ישראלי.

הסלט הקצוץ – מלפפון ועגבנייה חובה; פלפל, בצל, כרוב ועוד כאופציה – מלווה אותנו כ"משהו בריא" מאז שהתחילו לאכול לנו את הראש בילדותנו. והוא אכן עשיר בוויטמינים, במינרלים, בסיבים ובשאר אוצרות טבע מרוממי-גוף ומגרשי-מחלות.

כרוב הדברים הבריאים, הוא לא ממש מרתק או מלהיב בפני עצמו וכך משמש לרוב בן לוויה בלבד, אלא אם מדובר בסעודת-כיסוי של מי שנמנעת מאוכל אמיתי, הסלט רק מתארח בארוחות לצד השחקנים המרכזיים – פחמימות, בשרים וחלבונים ממקורות אחרים. הם מענגים ומשביעים ממנו, הוא משביע את המצפון.

ארוחה ללא סלט ישראלי מזכירה שהייה ארוכה מדי בחו"ל. כמו בחזרה לארץ, כשהוא שב ונוחת על השולחן צריך לגייס איפוק נונשלנטי כדי לא למחוא לו כפיים.