מכירים את המשל על החמור שעמד בין חבילת חציר לכלי מים, ובגלל שלא יכול היה להחליט לאן לפנות קודם, נשאר במקום ומת מרעב? עכשיו בואו נחליף את החציר בשבע-עשרה גבינות מהקולקציה המסחררת של 'אגתה' ברמת-החייל, ואת המים בעשרות בקבוקי יין ובירה מקומיים ומיובאים. מי החמור אתם כבר יכולים להבין (...). למען הסר ספק: אם לא הייתי יוצא משם בחיים, סיבת המוות בטח שלא היתה רעב. להיפך. אבל לשמחתי לא הייתי שם לבד. סביב השולחן ישבו כמה וכמה חברים ממועצת סנהדרינק בעלי יכולת טעימה שמאפילה אפילו על הקיבולת שלהם.
כדי לעשות את העסק קצת פחות מסובך, וכדי שכולנו נדע לאן לפנות ומתי, הגבינות חולקו לחמש קבוצות, והמשקאות לקצת יותר. קיבלנו הוראות בטיחות ויצאנו לדרך. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לדבי הרדוף מ'אגתה', שלא התעייפה מלענות לנו פעם אחר פעם אחר פעם, על השאלה: "איזו גבינה זו", ושבלי הרשימה שלה לא הייתי מסוגל להבדיל בין 'פרסיי דה שברה' לבין 'פאייזן ברטון'.
כמו כוסברה או חצילים, גם כשמדובר בגבינות כחולות אין אמצע. או שאוהבים אותן, או שסולדים מהן. על השולחן היו מונחות שלוש כאלה: 'גורגונזולה' איטלקית, 'סטילטון' בריטית ו'פרסיי דה שברה' מצרפת. הצרפתייה המלוחה התחברה מידית למינרליות והטרופיות של 'לה שאטו, סנסר 2015', והחברות הפחות מלוחות שלה, ליינות לבנים בשלים יותר כמו 'מארה לבן 2015' של יקב 'מאיה' ולבירות כהות יותר. ליתר דיוק ל'גינס' שהחיבור שלה עם חמאה מלוחה הצדיק ביותר מממד אחד את הביטוי 'לחם נוזלי'.
התרעות פיקוד העורף