המטרה: מימוש הזדמנות של פעם בשנה (לפחות) - להיות רלוונטיים בעיני מישהו פוטנציאלי. בתוכנית האמנותית: נשים לבשו לבן ויצאו לחולל בכרמים. הכניסה לגברים: חינם. טור מיוחד לכבוד ט"ו באב...
ט"ו באב בפתח. בלילות ירח מלא, אני רואה אותו מולי, נשען על הסלעים במזח, מחכה לי. מונית שלקחתי עשתה את הדרך בעצלתיים. "ערב חמישי, בטח יש איזו הפגנה בכיכר...", מלמל הנהג עד שפקעה סבלנותי... "תעצור לי כאן, ממש כאן, אני כל-כך מאחרת", דחקתי בו וירדתי למרות המרחק מהיעד.
נפגשנו מזמן על רקע מקצועי ומדי פעם במרחבים הווירטואליים ומשם המשכנו לדבר על בסיס יומיומי, וכך מהודעה להודעה, הצמיח הנייד שלי לב פועם. מה כבר יכול להיות, אמרתי לעצמי כשהוא הציע שניפגש, למרות שעמוק בלב ידעתי שאין לו באמת מה להציע לי, הוא רק לפני רגע התגרש, הרי הייתי שם בצונאמי הזה של גירושין.
כפות רגליים יחפות בכרמים ובשדות. שם, במרחב הפתוח, חוט שקוף נמתח בין חכה לפיתיון, קו עדין נרקם בין שתי נקודות. עשב בשערות, אגלי זיעה כמו יהלומים קטנים ניגרו אל קו המחשוף וממנו אל בטן עולה ויורדת מתנשפת. מבוכה ושמחה. התרגשות ובהלה של לב אחד נרגש שחיפש ומצא.
בבוקר הוא עזב. תם ונשלם. הלאה, אני אומרת לעצמי. הלאה, היה כלא היה, פגישה אחת, לא כזה עניין. נסיכה אחת זקופת קומה חוזרת למבצר, מוגנת. שער נעול, חומות בצורות, וכמעט שאי-אפשר לשמוע דרכן את הזמזום הטורדני של אותו געגוע שמתעקש להישאר.
התרעות פיקוד העורף