חגי תשרי, שנה חדשה בפתח, וגם אני - כמו כולם, מגלגלת מחשבה האם להזמין, מה לאחל, מה לקנות ולמי... אבל לא באמת. בפועל, אני לא באמת עושה שום דבר לקראת כל התפוח בדבש הזה. איכשהו מאז שהתגרשתי, ימי החג שלי מתחלקים לשניים: כאלה שאני עם הילדים ואלו שלא. מבלי שהקדשתי לכך מחשבה, הקוקטייל הרעיל הזה של גירושים, ילדים, חגים השחיזו בי אינסטינקטים של חיה בלב ג'ונגל הנחושה לחבור ללהקה שלה. למשפחה הגרעינית, להיות אתם, עם הגורים שלי, ובחג הזה - אני לא.
כמדי שנה אקבל מסרונים מנומסים ואוהבים לשנה החדשה מקולגות, חברים ומכרים שיזמינו אותי אליהם לערב החג. תמיד עם הסבר - ספק לי, ספק להם עצמם - על כמה כיף יהיה, "אנחנו הרי כמו משפחה", חג הם אומרים, "אין מצב שאת לבד...". יש משהו נעים בתשומת-הלב הזו, אבל לא באמת, כי אין לי מושג מתי על ציר הזמן הפכתי לגרושת המחמד הלאומית הזו שכולם רוצים להתהדר בה בשולחן החג, וזה מרגיש לי כמו סוג של חייל בודד שמאוד מצפוני ויפה להזמין, רק עם שדיים ותוכן הרבה יותר עסיסי.
שנה חדשה בפתח, רמזים קטנים על סתיו, ומסביב התכונה רוגשת אהבה, איחולים, יינות ופרחים, ונדמה שרק אצלי גל זיכרונות, כמיהה, ערגה, וכיסופים. לבה סמיכה של מלנכוליה מבעבעת בי, כל דבר מזכיר לי משהו שהיה מזמן, מישהו שכבר לא כאן, ואני מתגעגעת. מתגעגעת לפשטות, למה שהיה כאן פעם מזמן. מתגעגעת לשיחות אמיתיות בין בני אדם, לחיבוקים לא וירטואליים, כאלה שאפשר להניח את הראש ולגלות שמתחת לכל המילים והצורך להרשים ולכבוש אותי פועם איזה לב רגיש בשר ודם.
אני מתגעגעת לריח תבשילים, לאמונה בטוב שבאנשים, למקל סבא בכיכר צינה, ללגיטימיות של שמאלנים לאהוב את הארץ. לאבטיח מתובל בחול על שפת הים בתל-אביב. אני מתגעגעת למתים שלי שנוכחים יותר כל שנה בחג. וגם לאיש אחד אהוב שמוטב לי בלעדיו.
אני מתגעגעת לחלומות שלי שזנחתי לטובת קריירה וכסף, לילדה אהובה אחת שלא הספקתי להיות, לאמזונה – גיבורת-על, אימא אוהבת ומעוררת ההשראה שחשבתי שאהיה ואיכשהו לפעמים יותר ולפעמים פחות, הרבה פחות (...). שנה חדשה ובתוכי גל של געגוע קמאי למשפחה שלמה במקום זו שהתפרקה לי בדרך. כאב ישן זוקף קומה, בור בתוך הלב שנפער בכל פעם מחדש בראשית הסתיו. מת אב ומת אלול, הקיץ תם ורק תשרי הזה קשה לי מכולם.
אנשי שיווק מתוחכמים מזהים את הרגלי הגלישה שלי, מציעים לי חפצים ושירותים חכמים שאני "חייבת" כדי להתחיל את השנה החדשה קצת יותר מאושרת, ולא רק לי - נדיבים שכמותם - ואני כמעט משתכנעת שהם בעדי, שחשוב להם שאגיע לחג עם איזו טיפת כבוד עצמי אבל מיד מתעשתת, מתעקשת לא לטבוע בים הציפיות.
שנה חדשה, ולא באמת אכפת לי מה מקובל ומה נהוג, רק יודעת שאני רוצה וצריכה רגע שקט לעצמי. להפסיק לנוע כמו צל במרחב האפלולי ממילא שבין הרצוי למצוי. להתמסר לסתיו, לשלכת שלי, להיפרד מכל מה שלא רלוונטי לי. רוצה להקשיב לאומץ והפחד, לדרך שתמיד חכמה ממני ולשולי הדרך, מעבדת הניסויים המרתקת של החיים. שנה חדשה בפתח. לא רוצה פרחים, לא תפוח ולא דבש, מאחלת לעצמי רק את הענווה הזו החמקמקה, לשמוח ביש, להתבונן באין ולדעת שהם כל מה שיש לי ובזכותם אני האדם השלם שאני.
התרעות פיקוד העורף