גאוות יחידה: אזור יין משלנו

פתאום קם יינן בבוקר ומבין כי הוא חלק מטרואר ייחודי. רמי בר מאור הוא האיש העומד מאחורי הרעיון להגדיר את בקעת הנדיב-שפיה כ'אזור יין'. בקרוב אצלכם...

למפגש הזה, שבו נחלצו גם לא מעט פקקי שעם מבקבוקים חדשים ומתיישנים היה כלל אחד - רק יינות אזוריים שלפחות 85% מהענבים ששימשו להפקתם, הגיעו מכרמים באזור בקעת הנדיב-שפייה. אני מודה ומתוודה שלא יצא לי להכיר כמעט חצי מהיינות שנמזגו שם, ואחרי אותו ערב ברור לי שקיים פער אדיר בין האיכות שהתפתחה בהדרגה, ובין התדמית ממנו סובל אזור היין הוותיק ביותר בעידן היין הפוסט-רוטשילדי בישראל.

ואולי משום כך, החליט דווקא היינן הצעיר מבין החבורה להקים קול צעקה כדי לנסות לקדם את האתוס הפרטי שלו ושל שכניו לטובת אזור היין בקעת הנדיב-שפייה. אזור שבו הולכת ומסתמנת לה בהדרגה טביעת אצבע ייחודית ומעניינת המבדילה אותו משאר אזורי היין בארץ. ולמרבה הפלא, גם מבלי להשתמש במילים הגסות טרואר או מיקרו-אקלים, מצליח רמי להסביר גם למה.

---

"באופן גס, הקרקע באזור נחלקת ל-80% רנדזינה (בלייה של סלע גיר רך, סלע משקע ימי) ו-20% כורכר. מדובר בגיר חופשי שהינו מרסן טבעי לצימוח ושאינו מאפשר לגפן לספוג כמות גדולה של ברזל. ריסון זה מוביל להגבלה בפוטוסינתזה וכן לצימוח איטי. במדינה חמה יש לזה יתרון עצום כי הצמח (ולא רק הגפן) בחום השרבי לסירוגין בתחילת האביב פורץ בעוצמה אדירה. עוצמה זו מובילה לרוב להתעוררות מוגברת של 'עיניים', מספר רב של שריגים, מספר רב של אשכולות, יבול גבוה, חוסר הבשלה, וצבירת סוכר בגלל אידוי מהגרגרים עקב עקה. בקיצור, נתיב ידוע מראש", מעיד בר מאור.

"אותו גיר חופשי, בשילוב עם מי תהום גבוהים מאוד ('מי קדם'), ומנות קור אשר דומות באופן מפתיע לאלו הנמדדות במרכז רמת-הגולן, מאפשרות לגדל באזור בקעת הנדיב-שפייה מיני צמחים שהיית מצפה למצוא בהר, קרי: תפוחים, משמשים, שזיפים וגפני יין בעלי חומצה טבעית גבוהה. אותה חומציות טובה, מקנה ליין רעננות ויכולת התיישנות".

יתרון נוסף הגלום באזור היין הוותיק, הינו הימצאותם של לא מעט כרמים בוגרים בני שלושים וארבעים שנה. בעיקר של קריניאן, אך גם של פטיט סירה, סמיון וקולומברד. שרידים מימי הקונדיטון, כאשר רמת היין בארץ היתה רחוקה שנות אור מרמתה כיום. הכרמים הללו שהצליחו לשרוד תלאות ותהפוכות בתעשיית היין המתעצבת, הנם משאת נפשם של ייננים מהסביבה, וכאשר הם מטופלים כהלכה ניתן להקבילם ליהלום מלוטש.

יש המפקפקים בחתירה הזו לאזוריות יין. קל וחומר במדינה פצפונת כמו שלנו שבה הפיתוי להשתמש בגפנים מממספר אזורי יין שכבר הוכיחו עצמם כמוצלחים ויציבים במקביל הוא גדול. דא עקא, כבר חזינו באבסורד הנקרא כרם בן-זמרה ששמו חקוק באופן לא פרופורציונלי על תוויותיו של כל בקבוק יין שני בארץ.

הנתון המפתיע הזה מציג עוד יתרון לתוכנית האזוריות הקורמת עור וגידים וזהו ממד השקיפות. אמנם לא צפויה בעתיד הנראה לעין חקיקה בנושא המחייבת יקבים להציג לעיני כל את מיקום כרמיהם (וקצרה היריעה מלדבר כעת על תהליכי עשייה, כימיקלים, תיקוני חומצה וכו'), אך הקונספט הזה שבו יקבים מתגבשים יחדיו כתת-אזור יין וחושפים בפני הצרכן את שורשיותם היא נכונה ומעוררת השראה.

בנוסף לכך, המהלך הזה עשוי לסייע במיצובה ומיתוגה של ישראל כמדינת יין בעולם. שהרי אם הצלחנו לשבור את חומות מיתוג היין הישראלי כ"כשר", וכעת כבר מתחילים לראות בארצות-הברית ובאירופה מדפים המתגאים בשלט "יין ישראלי", תארו לעצמכם מה זה ייעשה לתעשייה אם יתחילו לדבר גם על יין מאזור הרי יהודה / נגב / גליל / גולן / שומרון ו... בקעת הנדיב-שפייה.

גאוות היחידה של יקבי בקעת הנדיב-שפייה מתנוססת כעת על מדפי חנות היין 'סיטונאות בנימינה', שהינה הראשונה לייחד מידוף נפרד בתוך החנות ליינות האזור בלבד. האירוע הזה שימש ניסוי כלים למהלך רחב ומשמעותי יותר אותו מנסה רמי בר מאור להוביל. אם הפרויקט הנועז שלו ינחל הצלחה כולנו נרוויח: אנשי בקעת הנדיב-שפייה, התעשייה בכללותה וגם הצרכנים. אך גם אם ייכשל, יהיה זה כישלון מפואר.