דף יינן: חקלאות בת-קיימא

יוסי יודפת, יינן יקב 'עבייה', מאמין שלא רחוק היום בו נגיע לכורמות בת-קיימא בקנה-מידה מסחרי רחב, אשר מתאימה למצב הכלכלי-חברתי-סביבתי בארץ...

לאחר הכישלון המר החל פוקואוקה להתבונן ולנסות להבין את עקרון גדילת הצמחים בטבע ופיתח במשך 30 שנה שיטת חקלאות טבעית אשר נודעה בכינוי "חקלאות של אפס מעש" - שיטה חקלאית אשר מבוססת על הבנה ושימוש בעקרונות גדילה אלו. שיטת פוקואוקה במהותה היא חקלאות-זן (Zen). אופן ההתבוננות, הפשטות, הדיוק בביצוע הפעולה, התזמון, הנעה של מהלכים אשר רותמים את התהליכים בטבע לטובת הגידול. אף תנועה מיותרת. שיטה זו אמנם שואבת את השראתה מעקרונות הצמיחה בטבע, אך שורשיה נטועים עמוק בתוך תרבות המזרח.

אז מה נתקעתי על מר פוקואוקה? מה לי ולרעיונות שלו? פוקואוקה מגדל אורז, אני מגדל יין. הוא חי בצד השני של העולם, ביפן, מקום בו יורד הגשם בכמויות גם בקיץ. פה בכרם זה בנימינה-סטייל. גשם יש אולי בחורף, וגם זה במידה ויש חורף. העונה היבשה יכולה להתארך לפעמים לכדי שמונה חודשים בשנה. ועדיין, גם במרחק חצי עולם, אקלים אחר וגידול שונה לחלוטין, ישנם דפוסי גדילה על פיהם מתנהגת הצמחייה המקומית. ויותר מכך, גם כאן, במרחק חצי עולם משדות האורז היפניים, הבסיס לחקלאות בת-קיימא הוא התבוננות והבנת התהליכים בטבע.

כאשר מתבוננים על התהליכים ומגיעים אל המהות, אל הלב, מבינים שהרעיונות הבסיסיים פשוט עובדים. הטבע עושה את שלו, או אולי נכון יותר לומר, בטבע יש סדר והוא מתנהל על-פי סדר זה. אם במקרה משהו השתבש - נניח משהו בסגנון זה שבחורף 2014 זרעתי גידולי כיסוי, כיסחתי אותם מאוחר וכמעט ייבשתי שליש מהכרם - אז כנראה שאני, המגדל, טעיתי. כנראה שלא הבנתי את סדרי הטבע בחלקה שלי. אולי הייתי דוֹגמתי. אולי ניסיתי ליישם טכניקות שעובדות מצוין, אך בתנאים שונים מתנאי הגידול בחלקה שלי (...).

היום, לאחר ארבעה חורפים, אני עומד בלב הכרם מוקף בשפע עשבי דגנים וקטניות. אין כמעט זכר לחוביזות ולחרדלים אשר מלאו את הכרם בשנת השיקום הראשונה. הקרקע, אשר לפני ארבע שנים היתה דלה וכמעט מאובנת, השתנתה לבלי הכר. היום היא בעלת מבנה טוב יותר ועשירה יותר באורגניזמים ובחומר אורגני. כאשר לא מפריעים לתהליכים הטבעיים, יודעת הקרקע לשקם את עצמה.

מודל ההסבה מגידול תעשייתי לטבעי הוא בסיסי מאד. בשלב ראשון, הפסקת השימוש בקוטלי עשבייה והנעת תהליכי שיקום קרקע. בנוסף לכך, גם טיפול ראשוני בגפנים עצמן הכולל זמירה משקמת ודילול שריגים קפדני. בהמשך, בהתאם להתקדמות התהליך בכרם, יתפתח גם ממְשק הגידול הספציפי. הרעיון הוא פשוט: במקום חקלאות שהורגת את הקרקע, להנהיג חקלאות שמשמרת את החיים בקרקע ואף משקמת אותם במידת הצורך.

בסופו של יום, אם מפעילים היגיון בריא, ברור שחקלאות מסוג זה הדואגת לשימור הקרקע היא נכונה יותר, ובטווח הארוך אף כלכלית יותר. אך כדי שכך יהיה הדבר, היא חייבת להיות מותאמת למקום, לאקלים, וליכולת ליישם אותה. פוקואוקה עם חקלאות 'אפס המעש' ביפן, ביל מוליסון עם הפרמאקאלצ'ר באוסטרליה, רודולף שטיינר עם הביו-דינאמיקה באירופה - עשו כולם חקלאות בת-קיימא בקנה-מידה מסחרי. כל אחד מאלה פיתח שיטה שהתאימה מבחינה כלכלית-חברתית-סביבתית למקום בו הוא חי.

עם זאת, לא ניתן להעתיק את השיטות שלהם כפשוטן: למיטב ידיעתי, אף אחד עדיין לא הצליח ליישם את שיטת פוקואוקה לגידול דגני חורף וקיץ בארץ, על-אף שביפן הגיעו לתוצאות מרשימות. איני מכיר אף שדה מסחרי אשר בונים בו ערוגות מוגבהות דוגמת הפרמאקאלצ'ר, על אף שבגינות קהילתיות הן נותנות מענה מצוין. גם ייצור ויישום עצמי של רבים מהתכשירים הביו-דינמיים אינו פשוט כלל וכלל בארץ כמו שלנו, בה קשה מאד להשיג שלפוחית שתן של צבי אדום, או ללקט בטבע את פרח שן-הארי.

מבחינתי, האתגר כרגע הוא להבין כיצד להתאים את עקרונות שיטות החקלאות הטבעית למציאות הישראלית. כלומר, להבין מה הן הפרקטיקות המתאימות והישימות לתנאי הכרמים בארץ, וגם מה איננו ממש מעשי. לאחר מכן, להתאים, לשלב ולהיעזר בכל הידע והניסיון שנצבר בכמעט מאה שנה של חקלאות בת-קיימא.

אני מאמין שלא רחוק היום בו נגיע לכורמות בת-קיימא בקנה-מידה מסחרי רחב, כורמות אשר מתאימה למצב הכלכלי-חברתי-סביבתי בארץ ישראל. ובפרט, למצב בו עלויות הגידול הנן גבוהות מאד, כאשר במקרים רבים בעל הקרקע, הכורם והיקב הנם שלוש ישויות נפרדות.