לגמרי לא ברור למה יינות השרי לא ממש תפסו אצלנו, לפחות כמו שמגיע להם. אבירם כץ מקטר ושר שיר הלל לשרי...

לא מזמן התקיימה טעימת שרי, כחלק משבוע השרי הבינלאומי; הטעימה, של שרי מבית גונזלס באייס, התקיימה בפורמט של וידאו קונפרנס במספר מדינות בעולם במקביל, ולכבודה אף הביאו לארץ כמה מותגים שאינם מיובאים תדיר, וכמה חבל שכך. בשלב מסוים, תוך כדי השאלות שעלו מקהל העיתונאים, נפל לי האסימון שגם מרבית יושבי החדר לא ממש בקיאים בעולם השרי...

מי שעבורו שרי הוא בסך-הכל יין מחומצן שדודות אנגליות זקנות שותות – שיתבייש... (צילומים: יח"צ)

מי שעבורו שרי הוא בסך-הכל יין מחומצן שרק דודות אנגליות זקנות שותות, שיתבייש לו... (צילומים: יח"צ) בעצם, מה אני מופתע? מי יודע מה זה שרי? מי שנמנה על חסידי המשקה הייחודי הזה, ולצערי מספרם של אלו בעולם הולך ודועך, ידע להפליג בסיפורים ולעמוד על ההבדלים בין הסגנונות השונים. אולם מי שעבורו מדובר בסך-הכל ביין מחומצן שדודות אנגליות זקנות שותות, גם אם הוא חלק מתעשיית היין, לרוב נגלה בורות מפתיעה בכל הנוגע לשרי. בגלל שאני מתאר לעצמי שגם מי שקורא כאן לא ממש בטוח מה זה שרי אבל מתבייש לשאול, בואו נעשה קצת סדר: השרי (אין שום קשר לשום ליקר דובדבנים, כן?) מגיע מאזור אנדלוסיה שבדרום-ספרד, כאשר חרז (Jerez) היא העיר המשמעותית באזור. מדובר ביין מחוזק ממשפחת ה'פורט' וה'מדיירה'. אחד הדברים הייחודים לתעשיית השרי הוא צורת היישון, מה שגם משפיע בסופו של דבר על הסגנון. זן הענבים החשוב נקרא 'פלומינו' (לשרי מתוק משתמשים גם בענבי פדרו חימנז), והוא נקרא כך ככל הנראה על שם אחד מאביריו של המלך אלפונסו החמישי וגדל כמעט אך ורק באזור הזה. את יינות השרי אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא של יין אשר עובר יישון תחת שכבת שמרים (מה שנקרא 'פלור') המגינה עליו מפני חמצון אגרסיבי - אלו יינות השרי 'פינו', או בגרסה המעט יותר בוגרת שלהם – 'אמונטיאדו'. יינות יבשים עם חמצון עדין. הקבוצה השנייה היא יינות אשר באים כבר בראשיתם במגע עם אוויר, כך שהם חשופים לחמצון אגרסיבי. הסגנון הזה נקרא 'אולורוסו', וכאן נפגוש לרוב יינות מתוקים יותר, החל במתיקות מעודנת וכלה ביינות מפוצצים סוכר. בין שתי קטגוריות הגג הללו יש עוד שלל תתי-קטגוריות ויצורי כלאיים - פייל קרים, מנזנייה, פאלו קורטדו, פדרו חימנז וכו' וכו' - אבל לא באתי לכאן לאכול לכם את הראש. יינות שרי - אווירה א

מה שחשוב להבין בשרי הוא שמדובר ביין עם משרעת סגנונות; מיין לבן יבש בטירוף, צעיר ורענן ועד יינות שעוברים יישון של עשרות שנים, כהי צבע, סמיכים ועם מתיקות בשמיים. מידת מה של חמצון תאפיין שרי, וכשהם במיטבם מקבלים משקה מורכב למכביר ועם אופי חסר חיקוי. שיטת היישון גם היא ייחודית - שיטת ה'סולרה' - שכבות של חביות אחת על השנייה, כאשר בכל פעם שרוצים לבקבק מוציאים נוזל מהשכבה התחתונה, ואז ממלאים אותה ביין מהחביות מהשכבה שמעליה. את החביות הללו ממלאים באלו שמעליהן וכך הלאה, כאשר לחביות בקומה העליונה נכנס יין חדש. כך, תאורטית, בכל יין שמגיע לבקבוק יש, ולו טיפת יין אחת, מההתחלה של כל הסיפור הזה, יינות בני עשרות ומאות שנים. לצערי, תעשיית השרי היא אחת מתעשיות היין הגוועות בעולם, כאשר ימי התהילה שלהם הרבה מאחוריהם. אפילו שבשנים האחרונות ישנה הכרה רבה יותר במוצר הכה ייחודי הזה, הקהל עדיין לא יודע איך לעכל אותו. אגב, מי שמשקיעים לא מעט כסף ומנסים לשמור את בתי השרי הללו בחיים זו תעשיית הוויסקי הסקוטי, שמאוד אוהבת את החביות בהן שהו יינות השרי והן נחשבות למובחרות ביותר ליישון סינגל מאלט משובח. אז בכל זאת מה טעמנו? נצמצם את הטעימה ליינות המיובאים לארץ, עם כל הצער שבדבר. שרי טיו פפה - בקבוק

את הטעימה התחלנו עם ה'טיו פפה' האהוב עלינו - אותו שרי פינו יבש שאולי קצת קשה להבנה בהתחלה, אבל מרגע שמתרגלים – אי-אפשר להתקיים בלעדיו. מדובר בפינו שרי הנמכר ביותר בעולם, הוא יבש בטירוף והחמצון שלו עדין. בקיץ האחרון הייתי מחובר אליו כמו לאינפוזיה, בעיקר בלואובול על קרח, ואם רוצים אפשר גם להוסיף פרוסת לימון. הטיו פפה יודע ללוות מגוון רחב של מאכלים, ובעיקר אוכל שנחשב ל'אויב' של יינות רבים: פיצוחים, זיתים, אפילו מרקים - דברים שבדרך כלל מחרבים כל יין שתשתה אתם, הופכים לתענוג על החך כשיש כוסית טיו קטנה לצדם. טיו פפה. מחיר: 127 שקל

עוד מוצר מענג שלא זוכה, נדמה לי, לדי הערכה הוא השרי המתוק 'נקטר' (Nectar), מענבי פדרו חימנז. לאחר הבציר משאירים את הענבים על גבי מחצלות בכרם לייבוש, כך הם מצטמקים ואחוז הסוכר בהם עולה. השרי הזה מתיישן בשיטת הסולרה במשך 8 שנים לפחות, צבעו כהה והוא עמוס בריחות וטעמים: צימוקים ופירות יבשים, קצת וניל, הרבה מאוד מורכבות וסיומת ארוכה. אפשר לשתות ממנו קצת בסיום ארוחה, ובידיים הנכונות הוא יודע להשתלב מצוין בקוקטיילים ולתת מתיקות מאוזנת ומורכבת שכמעט ואין לה תחליף. שרי נקטר פדרו חימנז. מחיר: 189 שקל

בסוף קינחנו עם השרי 'נואה' (Noe), גם הוא פדרו חימנז, אבל כאן אנחנו כבר מדברים על יישון של 30 שנה לפחות. התוצאה סמיכה, מרוכזת ועשירה בטירוף. תאנים ושאר פירות יבשים, לצד קפה וקקאו שולטים באף וממשיכים לפה. זה שרי ליהנות ממנו בכמויות קטנות, שלוקים קטנים ומתוקים. עוד דרך מופלאה ליהנות מהשרי הזה היא לזלף ממנו קצת על גלידת וניל - מעין 'אפוגטו' למבוגרים, אם תרצו - לא תאמינו כמה זה טעים. שרי נואה. מחיר: 427 שקל כמובן שאני לא באמת יכול להתאפק ולא להזכיר במילה חלק מסוגי השרי הנוספים שטעמנו: אני יודע שקשה עד בלתי אפשרי ל'חנך' ולמכור לקהל בארץ שרי אמונטיאדו ואולורוסו דוגמת ה-Vina ab, או ה-Alfonso שטעמנו, אבל יאללה, עשו טובה ותביאו לנו קצת מזה. מספיק קשה פה גם ככה לחיות בארץ הזו, וקצת שרי משובח יהפוך את הייאוש להרבה יותר נח.

מון שרי: טעימת יינות שרי

לגמרי לא ברור למה יינות השרי לא ממש תפסו אצלנו, לפחות כמו שמגיע להם. אבירם כץ מקטר ושר שיר הלל לשרי...

לגמרי לא ברור למה יינות השרי לא ממש תפסו אצלנו, לפחות כמו שמגיע להם. אבירם כץ מקטר ושר שיר הלל לשרי...