גל סידס העמיס את האישה ויחד הם נטשו את העיר הגדולה ועלו צפונה לארוחת "איט וויט" מפנקת בבוסתן הגליל. לפעמים כוסית של ג'ק דניאל'ס זה כל מה שאתה צריך כדי להרגיש בבית...
אני לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא בוסתן הגליל. לא אשקר לכם – רק לעתים רחוקות אני עוזב את הרדיוס ההדוק סביב דירתי החמימה שבמרכז תל-אביב בשביל אוכל, ולא דרך נתב"ג. אבל יודעים מה - אם כבר אפשר גם לחבר לזה איזה צימר באזור שאפשר לדדות אליו שיכור מוויסקי, להתעורר למחרת בבוקר, ליפול על איזה כנאפה קטנה, לחזור לציוויליזציה ולקרוא לזה יום חופש, אז למה לא?
אז הודעתי ליפה שלי שתארוז תיק קטן, כי נוסעים לצימר, והיא כמובן מיד ענתה: "איפה הקאץ', מה לך ולצימר?!". כשהסברתי לה את הגיים-פלאן היא כבר מצאה בעצמה את נקודת ההשקה (וויסקי), ועלינו על רכבת צפונה.
בשעה שמונה וחמישה בערב, מחוץ לסטודיו, קבוצה גדולה של אורחים עומדת בחוץ ושותה את הדרינק הראשון של הערב - קוקטייל חמצמץ על בסיס ג'ק דניאל'ס דבש בניחוח תפוזי ביותר. נראה שהרבה מאוד מהאורחים מכירים אחד את השני. אני, כמובן, לא הכרתי אף אחד.
זה לא כל-כך פשוט להצמיד מנות לוויסקי, בייחוד אחד עם גוף מלא כמו ג'ק דניאל'ס שהמתיקות והעץ שבו מורגשים תמיד, לאורך כל הקטלוג. הארוחה התחילה בצורה הלגמרי אהובה עליי ביותר – נאים: קובנייה קצוצה דק מאוד עם חלמון כבוש בג'ק דניאל'ס, ואחרי זה טרטר של שרימפס אדמדם ומתקתק כמו שיש לפעמים בתחילת החורף, שבמקרה הזה בחרתי קודם להעמיס על חתיכת פוקאצ'ה חמה, ורק אז לטעום מהשיפון סינגל בארל שהוגש לצדה.
בעודי מדדה בחזרה אל הצימר בשדרת האקליפטוסים היפה שבמושב בוסתן הגליל חשבתי לעצמי שוב על אלו שמבשלים במטבח לקהל כמעט קבוע, ומצד שני - על החבורות שמגיעות מכל האזור כדי להשתתף בארוחות האלה, כמעט כמו סוג של מפגש קבוע. וכמה זה נחמד, וכמה זה שונה משוק האוכל הענקי שיש לנו כאן בתל-אביב. פתאום זה דווקא מרגיש יותר אינטימי יחסית לבית של מישהו זר.
התרעות פיקוד העורף