קשה להחליט מה מרשים יותר: הוויסקי החדש 'גלנליווט סייפר' או המקום שנבחר להשיק אותו, לאונג' הסיגרים 'וולטר', למרות שבמחשבה שנייה אין שום צורך להחליט...
תכף נחזור לוויסקי, אבל בינתיים משהו על המתחם: בר-סיגרים הוא קונספט בעייתי בעיני, אבל כזה שאני מסוגל לחבב למרות שאינו כוס התה שלי: הרומן שלי עם סיגרים הסתיים לפני שנים רבות – וקצת כמו אקסית שאתה לא מסוגל להבין מה עשית איתה כל-כך הרבה זמן (להגנתה ייאמר שגם היא לא יודעת מה עשתה אתך...), פיתחתי משהו שגובל ברתיעה מהנושא.
יחד עם זאת, יצא לי לבקר בלא מעט מועדוני סיגרים ברחבי העולם כדי לקבוע שמשתמר בהם סדר עולמי ישן וטוב, שמרנות-מבחירה, משהו באווירה של "ג'נטלמנס-קלאב", לא פוליטיקלי-קורקט במובן שהוא כמעט מרענן. זו הסיבה שלמרות שאני וסיגרים כבר לא, מועדוני סיגרים הם סיפור אחר לגמרי. בכלל, משהו טוב מאוד קורה בפאתי מתחם "שרונה" – לפחות עבור חובבי הוויסקי.
גם השקת ה'גלנליווט סייפר' היא המשך הקו שהחליף את גרסת ה-12 שנים בוויסקי (הטוב מאוד לטעמי) שנקרא 'גלנליווט פאונדרס'. קסמו של הבקבוק הזה הוא קודם כל במה שאין בו: לא תווית, לא התוויה של רשמי-טעימה, לא שנות יישון, לא סוג חבית – כל לוגם יכול לפרש זאת כרצונו. אלא שעוד לפני שנטעם, הבקבוק הזה גורם לך לחמוד אותו: אתה מביט בו וחושב – אני חייב אחד כזה על הבר שלי!
ועכשיו, אחרי שמזגנו לכוס, הנה כמה מילים על הוויסקי עצמו: באף ה'גלנליווט סייפר' מרגיש לגמרי ט"ו-בשבט, עם פירות יבשים בנגיעה של וניל ופלפל. בפה הוא מתנהג מעט דבשי יותר, פירותי ואפילו מעט מריר – והסיומת מפתיעה: מתחילה כמו שייק-פירות ומתחלפת למשהו קשוח יותר שמזכיר קצת וויסקי צעיר ובועט "של פעם".
במקור (2016) נועד ה-CIPHER לעודד את הרוכשים לנסות ולפענח (דה-סייפר) את הטעמים, לשתף את רשמי הטעימה שלהם ברשת – ובכך להגדיל את השיח אודותיו. לישראל הוא הגיע הרבה אחרי שהדיון אודותיו כבר שכך, באיחור של כמעט שנתיים. ועדיין – למרות חוסר-היכולת להשפיע על השיח העולמי, מדובר בוויסקי מעניין מאוד.
רק שמהדורות מוגבלות לא נמדדות בסולם "ואליו פור מאני" רגיל – ומהבקבוק הזה שהולך ומתמעט ברחבי העולם, יובאו לישראל פחות מ -2,200 בקבוקים. אז כן – מדובר אולי במניפולציה שיווקית – אבל איזה יופי של מניפולציה!
התרעות פיקוד העורף