סטייליסט: עניינים של עור וחושך

עמוק מתחת לעור שלי מסתתרים דאגות, שמחות, ארגזים חתומים זיכרונות של מסע, וגם כמה שלשלאות, חונקות כמעט, של הבטחות שהבטחתי, בעיקר לעצמי, ושכחתי. טל כץ במדור מיוחד על עור וחושך...

אחת לאיזה זמן חוזר לאופנה טרנד ה"ניוד".  אותו גוון חיוור שבין לבן לוורוד. ניוד במובן של צבע עורו של אדם לבן. ניוד במובן שאינו מתייחס לעובדה שלאנשים זולת האדם הלבן יש צבע עור אחר ובקשת רחבה של גוונים. בתקופה בה ליותר ויותר אנשים לבנים ברחבי העולם יש צל שחור גם בחשיכה גמורה, טרנד ה"ניוד", יפה ככל שיהיה, נושא את השם הכי לא פוליטיקלי קורקט בכל גווני היקום כולו - וזה נמשך גם היום באין מפריע. במחשבה שנייה, אולי זה רק עוד סימן לכך  שהפוליטיקלי קורקט מאבד תוקף – אין רע וטוב, אין נכון או לא נכון, והנאותות היא בעיני המתבונן. חודש נובמבר,  למשל, הוא תזכורת לכך: משנה לשנה השסע מעמיק, הזיכרון דוהה והמילה נרצח נשמטת.

ובינתיים, עמוק מתחת לעור שלי מסתתרים דברים: דאגות, שמחות, תשוקה, ארגזים חתומים זיכרונות של מסע, וגם כמה שלשלאות, חונקות כמעט, של הבטחות שהבטחתי (בעיקר לעצמי) ושכחתי. מתחת לעור שלי יש גם כמה צעקות שמבקשות כבר זמן רב מדי להדהד חזק באוויר הפתוח אבל אני חונקת אותן, שותקת אותן, קוברת אותן בתוכי. שנים שאני לובשת ופושטת עור, מגדלת בתוכי שכבות של חוסן, כדי להתנרמל, לעמוד בציפיות, להרגיש פחות, את כל אותם תסכולים יומיומיים במרדף אחר הכסף, האושר הנשגב, הבית המושלם וחבר אמיתי לדרך. שכבות על גבי שכבות כדי להקהות, להרגיש פחות, כדי לחיות בצורה קצת יותר נסבלת עם החלטות שנתתי לאגו שלי להחליט במקום ללב שיודע תמיד בדיוק.

גם בכל הקשור לקריירה גידלתי עור, שריון גמיש במיוחד, כדי לנוע קדימה והלאה. וזה עזר לי לעמוד בציפיות, להרגיש קצת פחות את כל ההערות היומיומיות, שנים על גבי שנים, על הסטטוס שלי, על הגובה, על המראה, על הגוף. וזה צריך להחמיא לך, מצחיקה, נראה לך שהתכוונתי למשהו רע? ואיזה בזבוז, למה אישה כמוך בכלל צריכה לעבוד? וואלה, הייתי הופך אותך למלכה, הייתי מפרק אותך כאן על השטיח וגם על הספה. מה קרה? אסור לדבר? רק אומר (...). זה טבעי, את ילדה גדולה, אז קחי את זה כמחמאה! ותוך כדי זה לנוע קדימה והלאה. במרחב המקצועי רובנו שותקות, מעגלות פינות, רק כדי לשבת סביב אותו שולחן של מקבלי החלטות. מישהו, מתישהו, חינך אותנו שזה נקרא להתקדם.

גם בבית החם שלנו גידלתי עור עבה, מחוספס במיוחד, זה עזר לי להרגיש קצת פחות את כמה שהייתי לבד. ומיום ליום יותר ויותר עננים שחורים נתלו לנו מעל המיטה, ומשם זלגו לסלון ולחדר המשפחה. אומרים שהכי קל זה לפרק, אבל בנישואין לבנות הוא החלק הקל: הבטחנו, חלמנו, האמנו, הקמנו משפחה, אלא שעם הזמן והשגרה הפכנו לרשימת מטלות אחת ארוכה. מי עושה מה, מי אוסף את מי ומתי, מי מפרנס יותר ומי עם הילדים פחות, וכעסים, תסכולים, שקרים וחצאי אמיתות. ובכינו ואהבנו, הסברנו וצדקנו, התחננו הכאבנו זה לזו, צעקנו וקיללנו, ואהבנו אפילו יותר. ובסוף עקרנו בית וגינה, ילדים ומגלשה ומרוב שזה כאב איבדתי כל תחושה.

כבר שנים שאני לובשת ופושטת את העור שלי בכל מיני צורות, כדי להסתגל, כדי להקהות, כדי להרגיש פחות, ורק לרגע הזה בו נדרשתי להיפרד מילדיי במסגרת הסדרי הראייה, לא הצלחתי לגדל מנגנוני הגנה, וגם לא איזה שריון שישמור עליי שלא אתמוטט פתאום, שלא אנהג את הדרך הביתה לתוך קיר, שלא אמות מצער. ילדים שעוברים מהורה להורה, מחיבוק לחיבוק, מבית לבית, ממיטה חמה אחת לשנייה, ממשמורת ראשית למשנית, מימים שלי לימים שלו, וכל שבת שנייה, זוגיות שמתחלפת באיזה סדר מופתי. שיחות שניהלנו יחד הפכו לשתיקה, שורות בשחור-לבן על חוזה חתום בצו בית-משפט לדיני משפחה הפכו למציאות ב-3D. וכל הצעקות ששנים חנקתי וקברתי עמוק בתוכי הדהדו חזק והעור שלי כולו נתלש ממני באחת.

מתחת לעור שלי סירים מבעבעים שוקקים חיים, אומץ, אתגרים מעוררי מחשבה, וגם כמה שלשלאות חונקות על הצוואר צורבות עמוק בבשר. שלשלאות של הבטחות שהבטחתי, בעיקר לעצמי, ושכחתי. ואישה אחת רוקדת חופשיה, יחפה, מכה שוב שורש באדמה. ואין רע וטוב, נכון ולא נכון, והנאותות היא בעיני המתבונן.