נאמן למקור: לקראת פסטיבל הוויסקי בוחרים מומחי הוויסקי של סנהדרינק את מותג הוויסקי האהוב עליהם, והפעם: נמרוד שיין עם מק'אלן 12 VS מק'אלן 15...
אתחיל בסוף, תמיד אעדיף את מק'אלן בן ה-12 על אחיו הבוגר בן ה-15. אבל רק משום שתחום המשקאות אינו שייך לתחום התרופות הפרמצבטית, אלא יותר לענייני הרוח והטעם האישי. הטעמים המתפרצים מבקבוק המשקה יתכתבו תמיד עם עולם המושגים שלך, עם זיכרונות נעימים (ליל שכרות בלתי נשכח בברצלונה...) ועם כאלה שהשאירו טעם רע (הבורשט של אבא...) בצלקות הילדות.
אני מניח שמומחים של וויסקי יודעים לפרט באדיקות את היתרונות של הוויסקי שנשכח עוד כמה שנים בחבית המשומשת, אבל איזון הטעמים של הוויסקי בן ה-12 הוא שהופך אותו למלך הבלתי מעורער בארון הוויסקי שלי והוא גם זה שהכתיר אותו למשקה הבית. מצד אחד יש בו את החוצפה והקריצה של אלכוהול פשוט וטוב, ומצד שני הוא מביא עומקים שמזכירים את שיא יצירתם של לנון ומקרטני, שהם הם – מה לעשות – כתבו את השירים היפים ביותר דווקא בצעירותם.
כן, אני יודע, אני לא מחדש הרבה, עדת המאמינים של המק'אלן 12 היא די רחבה ופופולארית. בעניין הזה אני לא טוען לכתר המקוריות. אבל היי, ראיתם פעם קרחות ביציעים במשחק של ברצלונה?
התרעות פיקוד העורף