הבקבוק האחרון של אבא

נמרוד שיין מספר על אהבת השתייה של אביו, אדם שידע להעריך ויסקי זול, ועל ההפתעה האחרונה שהכין לכולם

הפתעה אחרונה בהחלט

שעתיים אחרי שסייעתי לאנשי מגן דוד אדום להניח את אבי על האלונקה ולהוציא אותו בפעם האחרונה מביתו, הגיעה אחותי מרחוק, והתיישבנו בסלון. אחרי הדמעות, ההלם והשתיקות, אמרתי שזה בהחלט זמן לכוסית. אבא היה מעריך את זה, כי תמיד מרימים כוסית בהכרזות על אירועים, גם אם האירוע הוא מותו של מישהו קרוב. פתחתי את דלתות הוויטרינה, שלפתי כמה כוסות וסידרתי יפה על השולחן. הבטתי בבוז בבקבוקים הפושטים שעל המדף המואר, ושלחתי את היד אל הגלנפידיך ההוא, כאילו מדובר בגביע הקדוש של יוסף הרמתי בכבודו ובעצמו. מלמלתי מילים רפות של התנצלות לאבינו שבשמיים, ופתחתי את קופסת הפח ברוב טקס. בתוך הקופסא המהודרת ישב לו לבטח, כמו היחפן מבוורלי הילס, בקבוק עלום שם מהמחסן בקיבוץ גלויות, שהשאיר אותנו נבוכים. איפה הגלנפידיך? אולי נפלה טעות? לא. אין. נעלם. כמה שניות אחר כך כבר געינו מצחוק. אני יודע שזה לא יפה לצחוק בבית של מישהו שהחזיר את נשמתו לפני פחות משלוש שעות, בטח אם הוא אביך מולידך, אבל אחותי ואני ידענו מה שלא ידע אף אחד מבני המשפחה שהביטו בנו ברחמים (הם היו בטוחים שאנחנו עוברים התמוטטות עצבים), זה אבא שלנו, מסתכל עלינו עכשיו מעל העננים בעיניים הצוחקות שלו, ועם הטעם של הסינגל-מאלט עדיין על הלשון, עושה לנו אצבע משולשת.