נאמן למקור: לקראת פסטיבל הוויסקי בוחרים מומחי הוויסקי של סנהדרינק את מותג הוויסקי האהוב עליהם, והפעם: חיליק גורפינקל עם בלנטיינ'ס 21 VS בלנטיינ'ס הארד פיירד...
הדברים, לצערי, הם קצת תאורטיים בימים קשים אלו. מאז שעזרא מרמלשטיין, בעל הבית האגדי וסוג של ידיד נפש, או שמא אב רוחני שלי, חלה ואינו פוקד יותר כמעט אף פעם את הבר שלו, מדיר גם אני את רגליי מהמקום. לא משום שהוא פחות טוב, 'בר-בוניה' היה ונותר, כמו שאמר פעם עזרא, ובצדק, הבר הכי טוב בעולם. שהרי 'הכי טוב' הוא כמובן עניין סובייקטיבי לחלוטין. ורק אתה קובע לעצמך מה הכי טוב בשבילך. ובשבילי, מאז ומעולם, היו בר-בוניה, ומתי (המקלל…) המקומות הכי טובים בעולם. לא רק בתור ברים. בכלל.
מאריי הנ"ל, העניק, למשל, לא פחות מ-96 נקודות מבלנטיינ'ס פיינסט (Ballentine's Finest) הוויסקי הבסיסי של בלנטיינ'ס. כן, זה שאני שותה עם המון קרח, למגינת ליבו של מארי. אז נכון, מארי כנראה עושה משהו עם בלנטיינ'ס אחרי העבודה, ובכל מקרה דעתו המלומדת לא ממש מדברת אלי, אבל סתם שתדעו, אם שטויות כאלה חשובות לכם או עוזרות לכם להשתכנע.
ובכן, קודם כל ה-21. הבלנדד המיושן לא פחות מ-21 שנים (איך אמר פעם דין מרטין למיה פארו, אשתו לרגע של חברו הטוב פרנק סינטרה: "I had whiskies older than you") . ובכן, ה-21 הוא כמובן וויסקי רציני לאללה, אפילו כבד-ראש יחסית לאחיו הפושטק חסר הגיל. ה-21 כבר מציג לראווה את נוצותיו הכוללות טעמי וניל ודבש שכאלה ואינספור שכבות עמוקות של טעמים וניחוחות מורכבים.
אבל הוא עושה זאת עדיין באותה רוח משוחררת וקלילה, יחסית, המאפיינת, לטעמי לפחות, את המזקקה הנהדרת הזו. ומעל לכל, הוא עושה את זה בסטייל. בשקט. וזה מקסים. כל-כך מקסים עד שלמען האמת, לולא היה מדובר בוויסקי יקר למדי, ובאדם עקשן ורומנטיקן כמוני, הייתי שוקל לרגע לאמצו לחכי בקביעות. טוב, עכשיו יש לי בקבוק כזה והוא יחזיק מעמד לא מעט זמן בארון שלי.
למולו הפתיעו לאחרונה בעלי הבית של המפעל שעזרא טען פעם שיש פסל שלו בחצר המפעל וכל הפועלים משתחווים כל בוקר לאיש ששותה לבדו (שתה, שתה...) שתי מכולות בשנה, ושחררו וויסקי שמודיע בראש חוצות שהוא מיושן בחביות שנקלו באגרסיביות מול אש חזקה, הלא הוא ה-Hard Fire.
התוצאה, כמו בכל וויסקי שזה מה שעושים לו, היא כמובן מאד נוכחת ועוצמתית. יש כאלה שמתים על זה, אני קצת פחות. ועדיין, וסליחה, אבל אני אכן משוחד, ובכן מדובר עדיין בסטנדרטים בלנטייניים.
כלומר, זה כבד ומעושן ועשיר בניחוחות של תבלינים אקזוטיים, אבל הכל במגבלות הגזרה המקובלים אצל החבר'ה מבלנטיינ'יס, כלומר, בלי להגזים. זה מוגזם מאד יחסית לעצמם, אבל ממש לא יחסית לכל וויסקי טוב אחר מסקוטלנד או בכלל. תהיו לי בריאים.
התרעות פיקוד העורף