מור דניאל יצא למסע מרתק אל טעמם הקסום של כמה מיינות פורטוגל ואל סיפורה הקסום של תעשייה שיש לה הרבה מה להציע לעולם, ובהחלט גם לנו...
הפרדוקס הפורטוגלי
שנים רבות היתה פורטוגל מבודדת מן העולם עד להצטרפותה הדרמטית לאיחוד האירופי בשנת 1986, אז גברה ההתעניינות בכלכלתה, לרבות בתעשיות שהתקיימו בה ושנמצאו צמאות לפיתוח. אט, אט, זרמו כספים לסייע ולחזק את תעשיית היין שלה, המדיניות הכלכלית שלה השתנתה והתחוללה בה מהפכת יין של ממש. אז מה קרה בתעשייה הזאת עד לנקודה זו בזמן? קדימה, כנסו איתי אל המנהרה ואתדרך אתכם תדרוך היסטורי קצרצר איפה היא היתה ולאן פניה מועדות.
לא רק בורדו
מאז ומתמיד נהנו הבריטים מידידות עם הפורטוגלים וכבר במאה ה-12 עשו דרכם משלוחי יין מחבל מינהאו ששוכן בצפון-מערב פורטוגל אל הממלכה הבריטית. בשנת 1386 נחתם הסכם ידידות בין המדינות, שתאמינו או לא, מחזיק מעמד עד היום. מלחמת מאה השנים בין אנגליה לבין צרפת שהתנהלה במאה ה-17 הובילה את הסוחרים הבריטים לחיפוש של חלופה הולמת לכוס היין הצרפתית מבורדו אותה מצאו בתעשיית היין הפורטוגלית, בדמותו של המשקה שעד מהרה זכה לכינוי "היין האנגלי", הלא הוא הפורט. הכניסה הצרפתית לחצי האי האיברי בשנת 1807 הובילה לעימות מחודש והעלתה את ההתעניינות בתעשיית היין שהתקיימה באזור.
במהלך שלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 פגעה כינמת הגפנים (הפילוקסרה) גם בכרמי פורטוגל וזרעה אחריה הרס רב עד כדי כך שכמה מאזורי היין שנמצאו על שטחה לא התאוששו מהמכה הקשה מעולם. המאה ה-20 התאפיינה בעיקר בחוסר תקשורת כמעט מוחלט עם העולם שבחוץ ובהתרכזות במשברים פוליטיים וכלכליים שמנעו פריחה ושגשוג.
תקנות בית השיכר
בשנת 1974 סבלה פורטוגל שוב מטלטלה בעקבות המהפכה הצבאית שהשביתה אותה למשך שנתיים ואז חזר המצב לקדמותו. נכון לשנות 2011 פועלים בפורטוגל כ-90 קואופרטיבים המייצרים 43% מכלל תוצרת היין במדינה. השינוי בכרמים הנו איטי אך יסודי ומתבצע במקביל למחקר מקיף של זני הענבים המסורתיים.
מפורטוגל באהבה
מהאזור המסקרן הזה הגיש לי מרמלשטיין 3 יינות נפלאים של 'קינטה דה סאייש', שמקורה בשנת 1258 ושנמצאת בבעלותו של אלווארו קסטרו, אחד מהשמות החמים בדאו. הוא ירש לו 2 קינטות באזור: קינטה דה סאייש וקינטה דה פלאדה, מכרמיהם הוא מייצר יינות בסגנון הנוטה למסורתי. ליין הרוזה מקינטה דה סאייש (2016, מיוצר מזני הבאגה והאלפרוצ'ירו) אף רענן, מרקם חלק, פרי מלטף ומעט מינרליות. אחר-כך הוגש הלבן של אותה קינטה בגרסת הרזרבה שלו (2016, בלנד של זנים לבנים מסורתיים, אנקרוזאדו, ביקאל, סרסיל) שהשאיר אצלי בחך טעם נפלא. הזכיר קצת יינות מרסאן מצפון עמק הרון הצרפתי, מעט מינרלי ובעל טעמי פרי טרופי. לבסוף טעמתי את הרזרבה האדום שיוצר מענבי גפנים בוגרות של טוריגה נסיונל וטינטה רוריז והתיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. היין קיבל ציון 89 ממבקר היין רוברט פרקר, גוף בינוני, באף ניחוחות פריחה ובחך טעמי פרי טרי ותבלין.
DOP, אחד מאזורי היין העתיקים בעולם שנתפרסם לא רק ביינות הפורט ששמם נשמע למרחוק אלא גם ביינות האדומים שאיכותם הולכת ועולה, שנה אחרי שנה. ההצטרפות של פורטוגל לאיחוד בהחלט הקפיצה אותם לגבהים חדשים. במשך מאות שנים סומנו גבולות האזור בנמל האפורטו עד להרחבתם בשנת 1979, אז הוחלט כי יינות שמגיעים מחוץ לגבולות ההיסטוריים של האזור יבוקבקו תחת דורו סופריור. בדורו תוכלו למצוא למעלה מ-100 זני ענבים שונים שמתמזגים לא רק בנוף ההררי ועוצר הנשימה, אלא גם במשקה הפורט שנצרך ברחבי העולם כולו. מהאזור הזה השקה אותי מרמלשטיין בתוצרת כרמיהם הנפלאה של שלושה יצרנים:
שוכן באזור המוגדר דורו סופריור, היקב של משפחת מדיירה שמייצרת יין ושמני-זית מאז המאה ה-17 ועושה את זה פשוט נפלא. על הדרך היא גם מעניקה לנו השותים יינות תמורה לכסף בלתי רגילים. האדום של קארם בגרסת הרזרבה שלו (2013) הוא בלנד של זנים אדומים פופולריים באזור (טוריגה נסיונל, טינטה רוריז ונוספים) שהתיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי (225 ליטר, 70%) ואמריקאי (500 ליטר, 30%). יין שהזכיר קצת יינות מדרום-איטליה, בעל ארומה רעננה, פרי שחור מרוכז ומרקם רך ונעים.
בשנת 1985 הוא חולל 2 מהפכות באזור: הראשונה טמונה בהחלטה ליישן יין אדום מזני ענבים מסורתיים (באגה) בחביות עץ אלון צרפתי, והשנייה - ייצור יינות כרם יחידני מגפני טרום-פילוקסרה. לואיש נחשב לאחד מהמחוננים והמהפכנים בתעשיית היין של פורטוגל.
מהאזור הזה כיבד אותי מרמלשטיין ביין ממרתפו של יקב 'מונטה ברנקו', יקב ששם לו למטרה לדייק ככל האפשר את הפוטנציאל הטמון בזני הענבים המסורתיים לאזור אלנטג'ו. לואיס לוארו, בן למשפחה שהייננות זורמת בעורקיה, הקים את היקב הזה בשנת 2004. יקב שמדבר המון על טכנולוגיה שמשתלבת נהדר באזור שבמשך שנים סבל מחוסר פרסטיז'.
ממרכולתו של היקב הזה טעמתי צמד יינות רזרבה, האחד לבן (2016, בלנד של ארינטו ואנטאו ואז) שתסס בחביות עץ אלון צרפתי (20% חדשות) בהן גם התיישן על שמריו במשך שלושה חודשים; והשני - אדום, (2014, בלנד של ארגונז, טוריגה נסיונל, אליקנטה בושה וסירה) שהתיישן שנה בחביות עץ אלון צרפתי (300 ליטר). לאדום היתה מורכבות ארומטית בלתי רגילה, גוף מלא וטעמים של פרי בשל ותבלין. הרגיש קצת כמו לאכול "אוכל מנחם", רק בגרסת היין, כמובן.
תם ולא נשלם
תם ונשלם הסיור הקצרצר אליו הוציא אותי איל מרמלשטיין, אל טעמיהם הקסומים של כמה מיינות פורטוגל ואל סיפורה הקסום של תעשייה שיש לה הרבה מה להציע לעולם. הייתי שמח לראות כמה מהיינות האלה מככבים בתפריטים של כמה מסעדות במחוזותינו. השידוך שלהם למטבח המקומי והים-תיכוני בהחלט מסקרן, וקרוב לוודאי שייצר סיפוק גדול בקרב לוגם היין הישראלי.
התרעות פיקוד העורף