שישי-אישי: יין על השולחן

ניר קיפניס, איש משפחה מבית טוב, חושב שלפחות בימי שישי חייבים לעשות הכל כדי להושיב את כל בני הבית סביב שולחן ערוך כמו שצריך ולחלוץ בקבוק יין...

חכמינו זכרם-לברכה, היו כנראה חכמים באמת עת קבעו "אין שמחה אלא בבשר וביין". זה לא שביתר תחומי החיים אני לוקה בעודף-מסורתיות, אבל בכל הקשור לתובנות לגבי החיים, אני יהודי לא רע: במשך השבוע אפשר בהחלט להסתפק בסנדוויצ'ים בבוקר, פסטה בצהרים או סלט וחביתה לעת ערב, אבל בערב שישי, עת מתכנסת כל המשפחה סביב השולחן, צריך לעשות את זה כמו שצריך. וברור שעם יין.

כרגיל, החסכים שלנו מילדות הופכים לגורמים המעצבים של בגרותנו: גדלתי בבית אוהב ואהוב, אבל כזה שלא היו בו ארוחות-שישי כהלכתן. הורי שגדלו שניהם בבתים מסורתיים, היו חילוניים-להכעיס שהדירו בכוונה כל סממן דתי, או אפילו מסורתי, מביתנו. עם רוב "גינוני החילוניות" כמו הטלת ספק בכל דבר, זרמתי באהבה ובכיף, אבל פעם בכיתה ז', הזדמנתי לביתו של א' עת נערכה בו ארוחת ערב-שבת כהלכתה.

ערימות של סלטים שהוגשו בכלי פלסטיק, חלות, נרות ויין – ואחרי כל זה עוד דגים, עוף, בשר, אורז... הצצתי – ונפגעתי. כנראה שקיבלתי אז החלטה לא מודעת לפיה ביום שבו תהיה לי משפחה משלי, אצליח לייצר ארוחה שכזאת בכל שישי בערב – כי ארוחת הערב בבית הורי היתה דומה יותר לארוחת-בוקר: את האוכל "החם" אכלנו בצהרים.

עוד כשהיינו רק שניים, ללא ילדים, הקפדתי לבשל בכל צהרי שישי לקראת ארוחת הערב ולהזמין אורחים לביתי: קרובי משפחה, חברים, עמיתים לעבודה – העיקר שתהיה ארוחה. עם השנים והילדים, נשמר הפורמט הזה גם ללא שחקני חיזוק: אני אוהב מאוד לארח, אבל ברוב ארוחות השישי נהנה בעיקר מהעובדה שהמשפחה שמטעמי עבודה, לימודים, צופים, חוגים, חיים – אין לה זמן להתכנס לארוחה משותפת בכל ערב (בעיקר מאז שהגדולה, 22, עברה לחיות ברשות עצמה), מתכנסת כולה מסביב לשולחן – ואחר-כך עוברת עם הקינוחים ל"אולפן שישי" בסלון.

את הבקבוק הראשון אני מחסל לרוב תוך כדי הבישולים: בשלב הקיצוץ אני עדיין פיכח מספיק כדי לא לגרום לעצמי לנזקים, אבל מהרגע שהסירים עוברים לכיריים והתבניות לתנור – אני מגביר את הקצב, כך שכאשר תיגמר העבודה, יתם גם הבקבוק. אז אני מתקלח מתוך כבדות מסוימת והולך "לשים קצת את הראש" עד כשעה לפני הארוחה.

אני פותח לרוב ב'הר חרמון' אדום: הוא גם מספיק לא-מחייב, במובן הכי טוב של המילה, בכדי לעמוד פתוח על השיש בזמן שאני מבשל, גם יעבה נהדר לא מעט צירים לבשר, והכי חשוב – הוא מביא אותי, עם תום הבישולים, למצב שבו כל שארצה לעשות הוא לעצום את העיניים לשעה-שעתיים. אגב, סיום הבקבוק הוא התזכורת שלי להכניס 'הר חרמון' לבן למקרר. למה לבן? כי הילדים אוהבים!

אין בעיני עוד עדות למהפכה הגדולה שעברה על עולם היין הישראלי כמו העדפותיהם של ילדיי: אם בדורי שתו "המבינים" רק יינות אדומים, הרי שאחרי שנים שבהן "צרחנו" – כל הכותבים בתחום – שעם כל הכבוד לזנים הבורדולזיים – ואפילו לזנים הים-תיכוניים, הרי שבאקלים הישראלי אנו זקוקים גם ללבנים ולרוזה טובים – נפל האסימון גם בקרב הצרכנים הצעירים וגם אצל היקבים.

לזכות 'הר חרמון' לבן, ייאמר שהיה כאן תמיד – בנצ'מארק ליין קליל, פשוט וטוב – כזה שלא צריך לגלגל על הלשון יותר מדי אלא פשוט לשתות קר, אפילו קר מאוד וליהנות מחמיצות מאוזנת וחדות נעימה.

ביחד אנחנו מחסלים שני "חרמונים" בכל יום שישי: אחד, "פרטי" שלי, אדום, עם הבישולים ועוד אחד במהלך הארוחה: האישה, מטעמי גזרה, מסתפקת בחצי כוס, בת-המצווה מקבלת אף פחות מזה, רק למטרות "לחיים" וכדי שתרגיש גדולה, אפרופו גדולה – הגדולה מסתפקת בכוס אחת, והכמעט-חייל, כמנהג אבותיו – מחסל אתי את מה שנשאר.