אסנת גואטה מדלגת בין הסירים, משקה שפים ביין ואוכלת להם את הראש עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: שף מתן אברהמס, ממסעדת 'הדסון' בתל-אביב…
המסעדה עמוסה לחלוטין, המלצרים חולפים כמו פיות בין שולחנות עמוסים בנתחי בשר וכוסות יין, והתחושה היא כאילו זה לא רמת-החייל בשעה 12:37 אלא ניו יורק שמונה בערב. "אני רעב!", אני שומעת אותו זועק מאחורי, ורגע לאחר מכן מתן אברהמס בכבודו ובעצמו ובכל צנימותו יוצא כרוח סערה ממעמקי המסעדה לכיווני. אני מנסה איכשהו להסביר לו שיש סדר בראיון, שצריך קצת לדבר לפני, לפתוח את היין, לשתות קצת, להחליט מה אוכלים, אבל הוא כבר שולח הוראות לכריך רוסטביף, כי בכל זאת צריך איזה נשנוש שירפד את הקיבה.
אנחנו עוצרים שנייה לנשום ולשתות קצת מהיין שהספיק לנוח, והפה מתמלא בקברנה עז, מתובל עם מעט נגיעות של זיתים מלוחים ושפע פרי שחור אבל גם מתיקות לא קטנה. נורא קל לשתות אותו, הוא לא דורש שתייה מתונה שמתערסלת בפה, הוא רוצה שתשתה אותו ועכשיו. אבל במקביל, אחרי כמה לגימות, הוא מתחיל לרמוז לך שכדי שתאכל משהו עם זה.
והביס של האנטרקוט עושה את העבודה באופן מושלם. הצריבה המדויקת של הנתח מותירה אותו עסיסי, השומן נמס אל תוך הבשר והטעם העז, העשיר ואפילו המעט מתוק, של הבשר ממלא את הפה, ולכמה שניות למוח קשה לעכל את הטעם הזה מרוב שהוא טעים. לא בא לך לערבב אותו עם כלום. אחרי שני ביסים אני מעזה לקחת לגימה של יין ולתת לשניהם להכיר אחד את השני יותר טוב, וזה עובד. שני הטעמים העזים משתלבים אחד בתוך השני, שומרים על נוכחות, אבל בצורה מתונה יותר. ואני פשוט שוקעת אל שניהם ומתנתקת מהעולם שסביבי לכמה שניות ארוכות.
התרעות פיקוד העורף