שרגא גבהרד תר את הארץ עם תרמיל על הגב ומקל טיולים ומספר על היקבים שמעבר לקווים. והפעם: יקב 'דרימיה'…
כולם יודעים ש'דרימיה' זה חלום, אבל מסתבר שלא רק. דרימיה היא גם התגשמות של חלום, ולא סתם חלום, אלא חלום מתוק. או אולי נכון יותר לומר - פתרון של חלום. ביקב 'דרימיה' הוא שילוב בין אנשים ליין, לא בחלום אלא במציאות. שילוב מעניין, אמיתי ומוחשי לגמרי. אבל למעשה, 'דרימיה' הוא השם הבוטני של החצב - אותו צמח אצילי, לבן, זקוף וגבוה, בו תחם יהושע בן נון את הגבולות בין השבטים...
שורשיו של החצב נטועים עמוק בסלע, ובדיוק כך מרגיש אלעד ,שהוא כבר דור שלישי בחקלאות. הוריו הם מראשוני המתיישבים בסוסיא ונטעו שם כרמים. בדיעבד התברר שזהו אזור חקלאי כבר אלפי שנים, והראיה לכך היא 180 הגתות שנמצאות באזור דרום הר חברון וחבל יתיר, ויש די הוכחות שהיקבים רבים פרחו במקום זה ושבעלי היקבים היו עשירים. יקב דרימיה הוא בעצם חיבור בין שני דברים, שאי-אפשר לומר שהם מנוגדים זה לזה, אבל בהחלט מדובר בחיבורים דינמיים ושונים. המוטו של היקב, שגם מופיע על התוויות הוא: "דרימיה הוא סיפור של מפגשים; הר ומדבר, אדם ואדמה, קרקע ושמים". כך, לאורך כל הפגישה שלי עם אלעד מובשוביץ, אני שומע על חיבורים מעניינים ומפתיעים. מי שמפחד יכול להגיע לשם דרך ערד. מהרגע שעוברים את המחסום ועד שמגיעים לסוסיא, לא עוברים דרך אף ישוב עוין, לפחות כשלא מביטים במראה. בחזור יכול גם שוטר עם ינשוף להיות עוין...
הכל התחיל לפני שנים כשההורים של אלעד נטעו כרמים, ומכרו את הענבים שלהם, בהתחלה ל'כרמל מזרחי' ואחר-כך ליקב 'יתיר' השכן, עד שבא אלעד בשנת 2007, אחרי שעבד כעוזר יינן ביקב יתיר וגם למד לעשות יין במכללת תל-חי, והחליט לעשות יין לבד. באזור כזה, עם עבר עשיר בן אלפי שנים ועיי חורבות שהיו פעם בתים, לא בעיה למצוא איזו פינה נסתרת, שבעיקר צריכה להיות נסתרת מהשמש המדברית הקופחת. כך מצא אלעד מערה עזובה בסוסיא, ושם דָּרַךְ לראשונה את ענביו. זה טוב רק בשביל התחלה ובתור קוריוז, אבל כשמתחילים לעשות מהיין עסק, זה ממש לא מתאים. כך התחיל גלגולו של היקב, שנקרא בתחילה 'שוקק', עד שעבר לאזור התעשייה של סוסיא, שינה את שמו והתחיל לשקוק חיים, והכל מתוך מסירות ואהבה ליין.
לפני שתלכו לחפש את היינות של דרימיה בחנויות, אספר לכם שהשנה עושה אלעד גם יין לבן מענבי סוביניון בלאן. טעמתי אותו מיד כשגמר את תהליך התסיסה, ואולי אפילו לא גמר לגמרי, והתרשמתי מריחות של גויאבות, קליפות של לימונים, פירות טרופיים, וטעמים חומצתיים טובים ונקיים. שאלתי את אלעד האם הוא מתכנן לשים את הנוזל הזה בחבית, והוא ענה לי במשפט אחד שיכול בעצם לסכם את כל מה שמאפיין את היקב הקטן והנפלא הזה: "כרגע בשלב ראשון, אני מעדיף לתת ליין לעשות את מה שהטבעיות שלו עושה לו". אחרי כמה רגעים כשהרחתי שוב את הסוביניון, חשתי פתאום בריח של ים. אולי זה בגלל הריח של המינרליות שיש ביין, אבל אולי זה בגלל שיין לבן, קריר וטוב, המקום לשתות אותו הוא בבריזה של הים...
התרעות פיקוד העורף