ארבעה בעקבות החג: יינות 'דרך ארץ'

יאיר גת חושב שארבעת היינות החדשים מסדרת 'דרך ארץ' הם יינות מסחריים, צעירים ורעננים במחיר שווה לכל כיס...

"תגיד, שווה להוציא 120 שקלים על בקבוק רוזה?", שאלה אותי מנחה של תוכנית ערב אחת במסגרת צילומי אחת מכתבות 'לפני החגים' המסורתיות. "אם זה הרוזה הראשון שאת קונה בחיים", עניתי לה, "אז לא. במקום להתחיל עם היין הכי יקר, ואז לשלם יותר, אני חושב שעדיף להתחיל בקטן, עם היינות הכי פשוטים וזולים שאפשר למצוא, להתקדם צעד אחר צעד במדרגות המחיר ולהגיע לקצה עם העדפות ברורות. רק אז אפשר להחליט אם היין שווה את מחירו או לא.

היינות מסדרת 'דרך ארץ', שמיוצרים ביקב ברקן עבור רשת 'דרך היין' הם מהסוג שאפשר להתחיל איתו. יינות מסחריים, צעירים ורעננים, שמצליחים, בחלקם לבטא שניים / שלושה מאפיינים זניים. ומה שיותר חשוב להרבה מאוד אנשים: במחיר של רוזה יוקרתי אחד, תוכלו לרכוש את כל הרביעייה.

אמרלד ריזלינג, הוא הכלאה בין שני זנים לבנים: מוסקדה וריזלינג, שנוצרה באוניברסיטת UC Davis בקליפורניה. יינות אמרלד ריזלינג היו פופולאריים במיוחד בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ואילו כיום הם יותר נדירים. אחרי הכל, לא חסרים זנים לבנים מעניינים יותר. לאמרלד ריזלינג של 'דרך ארץ' יש ניחוחות ארומטיים של פירות לבנים בשלים, מי וורדים ופירות טרופיים. המרקם שלו רך ועשיר, הטעמים מתקתקים והחמיצות, שאמורה לתמוך בהם נעדרת כמעט לחלוטין, כך שבעצם מדובר במיץ ענבים מתוק שימצא חן בעיקר בעיני מי שלא באמת אוהב יין, ויש כאלה.

עם כל הכבוד לאמרלד ריזלינג, הציפיות שלנו ממנו די נמוכות. גם בימי הזוהר שלו לא נעשו ממנו יותר מדי יינות גדולים. משיראז, אנחנו דורשים קצת יותר. לשיראז הזה יש ריחות מתונים של פירות אדומים בדרגות הבשלה שונות, ומעט תבלינים מתוקים, בלי זכר לריחות הבשרניים והמתובלים שמאפיינים את הזן. המצב משתפר מעט כאשר הוא פוגש את החך, עם טעמי פרי מתובלים, מבנה מוצק, חמיצות נעימה וסיומת קצרה, רעננה ומעט תוקפנית. אפשרי בהחלט, בתנאי שהוא מקורר היטב.

המרלו הזה מתחיל עם ריחות של גופרית שמכסים על ריחות הפרי ולא עושים יותר מדי חשק. התחושה שלו בחך מפוזרת. כל המרכיבים שם, אבל לא נוצר שום חיבור ביניהם. החמיצות הגבוהה, לא קשורה לטעמי הפרי הבשלים, שלא יוצרים קשר עם טעמי הבוסר. בציר 2015 היה קשה. לעשות יין תעשייתי בבציר קשה זו משימה מורכבת במיוחד, אבל עם כל ההערכה למאמצים, זה לא זה.

ואז הגיע היין הזה והוכיח שגם אם השנים קשות והכמויות גדולות, אפשר לעשות יינות ראויים. יש לו ריחות של פירות אדומים רעננים, משולבים יפה במעט ריחות של פירות לבנים מתוקים, ומעט עשבי תיבול. המבנה שלו מוצק יחסית, הטעמים הרמוניים והסיומת נעימה. נכון, לא מדובר ביין גדול, אבל בסיכום הכללי הוא מציע לא מעט כיף, בהשוואה כמובן למחירו המגוחך, מה שהופך אותו, לטעמי, למוצלח ביותר בסדרה.