אז מה באמת עומד מאחורי הטייטל היוקרתי 'סינגל ויניארד'? מסתבר שמאחורי הפן הרומנטי, מסתתר פן שיווקי מחושב ומתוחכם...
לא ממש הצלחתי לענות על השאלה: "מי היה יין הסינגל ויניארד הראשון בישראל". זה גם לא ממש משנה לי. היו את 'סגל', עם סדרת 'רכסים. דישון' הטוענים להיות יין הסינגל ויניארד המסחרי הראשון. היו 'כרמל', נדמה לי, עם 'רמת ערד' באמצע שנות התשעים, וכמובן, תמיד היו יקבי בוטיק קטנים שייצרו יינות 'סינגל ויניארד', רק לא ידעו שהם כאלה - 'גבעת החלוקים' של 'צרעה' בשנת 1998, 'קברנה קדיתא' של 'מרגלית' משנת 2000, ועוד.
אז מה בעצם עומד מאחורי הרעיון של יינות כרם יחידני? לכאורה, רצון לרדת לרזולוציות נמוכות, מזוקקות, של ביטוי המושג החמקמק 'טרואר', וכאשר נתקלים בכרם המניב איכות יוצאת-דופן, איזשהו אופי "אחר", יש רצון לבקבק אותו בנפרד, ולא לערבב את אותו הכרם עם כרמים אחרים שבבעלות היקב. זה, כמובן, רלוונטי ליקבים גדולים, אשר ברשותם כרמים רבים בשלל אזורים. זו היא תפישה שביסודה מגיעה מעולם היין הישן, הקלאסי.
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה המתרחבת - בקליפורניה, אוסטרליה, צ'ילה ובעוד מדינות 'חדשות' - של יינות מכרמים יחידניים, אבל התופעה לא פוסחת גם על הקלאסיקנים של העולם הישן. ולראייה, יקב 'הוגל' המשפחתי מאלזס מייצר יינות משנת 1639, אבל רק לפני שנה וחצי הוא הוציא לראשונה יין כסינגל ויניארד מוצהר. יש כאן, כמובן, ממד שיווקי לא מבוטל, אבל אי-אפשר להתכחש לזמן ולניסיון שעושים את שלהם, ולחיפוש אחר זהות, בידול ואיכות המניעים ייננים מסביב לעולם".
אפרופו 'צרעה', יינות היקב מגיעים כולם מכרם 'שורש', המשתרע על-פני 200 דונם. היין הגבוה של 'צרעה', ה'מיסטי הילס', מיוצר מחלקה מאוד ספציפית - חלקת מאובנים - בכרם 'שורש', אשר שם גדלים הענבים באיכות הגבוהה ביותר. גם את זה אנחנו מכירים היטב מהעולם הישן (בורגון תהיה הדוגמא השחוקה ביותר) - לא רק כרם יחיד, כי אם חלקה ספציפית מאותו הכרם, ובואו לא נשכח שכרם יכול להשתרע על-פני 10 דונם, או על-פני 1000 דונם. כמובן שב'צרעה', בענוותנותם האלגנטית, לא מציינים 'סינגל ויניארד' על הבקבוק, כי בשביל מה. מי שצריך לדעת, יודע, וכיוון שכל יינותיהם הם 'סינגל ויניארד', אין בכך טעם.
בביקורים ביקב אצל גבי היינו טועמים מהחבית, סוביניון בלאן שאי-אפשר היה להישאר אדיש אליו. בכל זאת, לקח לסדן הרבה זמן להשתכנע לבקבק את 'גרשון' בנפרד (וזה קרה בינתיים בסך-הכל פעמיים, בבציר 2011 ובבציר 2013, ובכמויות מזעריות) - והאמינו לי שהופעל עליו לחץ כבד מהרבה חזיתות. 'גרשון', בעיני, הוא ביטוי מזוקק של כרם יחידני (או יותר נכון, חלקה ספציפית), חף מציניות, ומייצג אופי מיוחד שמצדיק בידול משאר הסוביניון בלאן. וכמובן, הכיתוב על הבקבוק מסתפק ב'גרשון', בלי שום מילה על 'סינגל ויניארד'.
כך גם לגבי כרם 'קאיומי' שהפך מזוהה עם יקב 'כרמל', במיוחד לאחר ש'קאיומי שיראז' מבציר 2006 עלה לכותרות לאחר שזכה בפרס נחשב מטעם המגזין 'דיקנטר', והריזלינג קאיומי ששומר על איכות נהדרת שנה אחר שנה, ולא מזמן הצטרף גם קברנה קאיומי לחגיגה. שימו לב, שכמעט תמיד בוחרים היקבים בארץ לשים בפרונט יינות סינגל ויניארד אשר רק הם מייצרים מהם יין. לפעמים זה אומר אפילו לשנות מעט את שם הכרם (השם הרשמי של 'קאיומי', אגב, הוא 'קאיומה').
ולפעמים יינות כרם יחיד הם מושג רחב יותר. כשאני חושב על כרם 'אלקוש' של 'דלתון', ממנו היקב הוציא בשנים האחרונות שני יינות מקסימים - סמיון ושיראז - אני לא בטוח שאפשר לדבר על אופי מובחן של כרם. אולי עוד מוקדם מדי, הכרם עוד צעיר. אבל יש פה ייחוד: 'אלקוש' נטוע בגליל המערבי, אזור יין חדש למדי, ועם אופי שונה, כך נדמה לי, מזה של הגליל העליון שאנחנו מכירים היטב.
אם כך, האם באמת מדובר כאן באיכות יוצאת-דופן? בוודאי. אבל גם בכח מיתוגי אדיר לאין שיעור המתבסס על חלקת אלוהים קטנה שאינה יכולה לגדול או לייצר עוד, אבל בהחלט יודעת להעלות מחירים בהתאם לביקוש. וזה, כנראה, חלומו של כל יקב, וחלק מהקסם מאחורי עניין ה'סינגל ויניארד'. "אני תמיד אומר שזו המטרה של יקב מרגלית", צוחק אסף, "לייצר בקבוק יין אחד בשנה ולמכור אותו במיליון שקל".
התרעות פיקוד העורף