חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם: Chablis 2014 Jean Durup…

אני רוצה להמשיך קצת את השיחה שהתחלתי לנהל כאן בטור הקודם. לנהל עם עצמי, מן הסתם. אני מבחין, די בקלות אגב, שגם אחרוני קוראיי הנאמנים, נטשו אותי מאז החלטתי לשחק אותה 'מבין ביין' באופן רשמי, ולהתפלצן כאן כל שבוע על יין אחר מבורגון. יש סיכוי טוב שאף אחד לא טרח לקרוא באמת ולגלות שכמעט כרגיל, הטקסטים המוזרים שלי הם בעיקר על החיים. החיים שלי אמנם, אבל גם אלו חיים. אני חושב.

אני מודע כמובן לגדולתם ומורכבותם, אבל שומר על זכותי לאהוב מה שאני אוהב ולא לאהוב מה שאיני אוהב... (צלם: חיליק גורפינקל)

כאמור, אני שומר על זכותי לאהוב מה שאני אוהב ולא לאהוב מה שאיני אוהב... (צילומים: חיליק גורפינקל) ובכן, אחרי הכרעתי, עם עצמי, בסוגיה האם כתיבה ודיבור על יין הם בהכרח תמיד פלצנות לשמה (התשובה היא כן, למי שפספס), מה שמתייג אוטומטית את סדרת הכתבות הזו כפלצנות טהורה – לא סתם יין אלא יינות בורגון, שיא הסנוביות העולמי, לא נותר לי אלא להיצמד אל שאריות כבודי כפליט סורי שנצמד אל סירת הגומי מ'טוי'ס אר אס' שלו גם אחרי שטבעה מול חופי יוון, ולהתעקש עליו, על הכבוד זאת אומרת, עד שיעיפו אותי מכאן לכל הרוחות. לא כדי להוכיח שזו אינה פלצנות, אלא בדיוק להפך, להוכיח לעצמי (ולשני קוראיי האחרונים) שגם אני יודע להיות פלצן. אולי תמיד הייתי?! כל טעימה שלי ושל שירי, טעימות שכללו עד עכשיו רק יינות אדומים, מתחילה בכוס סודה. כבר סיפרתי על זה. שירי לא שותה סודה. היא מכנה את היינות הלבנים של בורגון בשם הכאילו מעליב, סודה. ליינות שאבלי (חלק רשמי מבורגון, בקצה הצפוני שלה, בדיוק כמו שבוז'ולה היא חלק רשמי, אבל מדרום) היא קוראת 'מים מינרליים'. האם מדובר בעלבון? להיפך. מים זה חשוב. בלעדיהם אי-אפשר לייצר יין, ואם רוצים לשתות אותו לאורך זמן - רצוי גם לצרוך הרבה מהם בזמן השתייה. שירי מחממת את הקנה עם שאבלי, מתניעה אתו את היום. אני זוכר לפחות עוד מישהו אחד כזה. הוא גם היה ממשיך עם זה בשארית היום. שירי עוברת הלאה. אבל הרגע הזה, שלא לשמו אנחנו מתכנסים, יכול לפעמים לקפוא בזמן ולהיות הדבר עצמו. ChablisVV

אין לי סבלנות ליינות הלבנים הגדולים של בורגון. אני מודע לכך שמדובר בהצהרה חתרנית, וכמו כן לעובדה שאת רובם שתיתי צעירים מדי, כמו את כל שאר היינות שלי. כן, יין לבן גדול מבורגון יודע, יכול וצריך להתיישן קצת. אלא שכל החמאה והעץ האלה שמביאות אתן החביות לכל שרדונה, גדול ככל שיהיה (ויינותיה הלבנים של בורגון הם כמעט תמיד שרדונה, עם קצת אליגוטה בשוליים), קצת קשים לי בגילי ועייפותי ובעצם מעולם לא היו חביבים עלי. אני מודע כמובן לגדולתם ומורכבותם, אבל שומר על זכותי לאהוב מה שאני אוהב ולא לאהוב מה שאיני אוהב. נדמה לי שקוראים לזה טעם. אלמנט קטן אבל כיפי בעבודה שלנו. אלא שיינות שאבלי הם היוצאים מן הכלל בסיפור הזה. אמנם גם הם מגיעים מבורגון וגם הם עשויים בדיוק מאותו ענב בעייתי (בעיניי, בעיניי...), הלא הוא השרדונה המהולל. אלא שצפוניותו הקשוחה של האזור שממנו הם מגיעים, אזור שאבלי כמובן, הכוללת מזג-אוויר קר והפכפך ואדמת גיר נזירית וקמצנית, יוצרים שרדונה שונה לגמרי. במיוחד אם מדובר בשאבלי רגיל ולא איזה פרמייר או גרנד קרו שאז מתפתים יצרניהם להשכיבם לזמן לא קצר בחביות עץ אלון ושוב אנו מוצאים את עצמנו שוחים בים של חמאה. השאבלי של ז'אן דורו (איזה שם מקסים. מזכיר כמובן את ז'אן מורו האגדית, שחקנית הקולנוע הצרפתייה הנהדרת), הוא בדיוק כזה ועוד קצת. כזה, כלומר חומצי וירוק ומינרלי וקשוח וזוויתי ועצבני, ועוד קצת, כלומר עוד איזה מין עומק ומורכבות שאינם גולשים למחוזות העץ והעשן והחמאה, אלא רק מעניקים לכל הסיפור איזו בת טעם חמקמקה ומרתקת. שירי, כאמור, שותה אותו כמו מים מינרליים, אני שאיני בן אלים וגם קצת היפוכונדר, מסתפק בכוס מהנקטר הזה לפני האדומים שהיא מוזגת לנו בשבועות האחרונים ברוב טובה. הפעם עצרנו בשאבלי. וטוב שכך. לא רק הרופא יודה לה, גם הנשמה המעונה שלי.

יין אחד בשבוע: שאבלי ז'אן דורו

חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם: Chablis 2014 Jean Durup…

חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם: Chablis 2014 Jean Durup…