טליה לוין פגשה את ארז וינר, מנכ"ל 'יקבי ירושלים', ושמעה ממנו איך הוא מיישם פרקטיקה צבאית באזרחות, איך שומרים על ייחוד במציאות תחרותית, ולמה הוא חושב שבקיץ הנוכחי לא תהיה פה מלחמה...
כמו הרבה דברים אחרים בחיים זה קרה לארז וינר במקרה, וכמו הרבה דברים אחרים בהוויה הישראלית זה קרה בזכות המילואים. "השתחררתי לפני ארבע שנים, במאי. הזמן רץ כשנהנים", אומר וינר. "נשארתי בקשר עם כמה קצינים לשעבר ועסקנו במיזם שעסק בדה-לגיטימציה בבי. די. אס, תכנית הסברתית. השתחררתי מהצבא עם כל האידיאולוגיה, המוטיבציה והרצון, ונתקלתי בבירוקרטיה קשוחה עד שבאיזה שהוא שלב הרגשתי שאני נלחם בטחנות רוח.
פרשתי מהתכנית, שחלקה, אגב, מיושמת היום במשרד של גלעד ארדן לנושאים אסטרטגיים. בהמשך עבדתי קצת כעצמאי, עשיתי כמה פרויקטים של ייעוץ, ואז פנה אליו חבר מהחטיבה ואמר: 'תשמע, חבר שלי מחפש מנהל לעסק שלו. כדאי שתפגשו'. שאלתי איזה עסק, והוא ענה: 'יקב'. מה לי וליקב? תהיתי, אבל הוא שכנע אותי להיפגש עם האיש. מצאנו שפה משותפת, הוא שאל אותי אם ראיתי יקב בחיי, אמרתי שלא. קפצנו לשם, עשינו סיבוב וזה נראה לי מאד מעניין, החלטנו שנלך על חצי שנה לניסיון והנה אני כאן".
'יקבי ירושלים', לשעבר 'שמשון', שוכנים בעטרות. היקב שנוסד בשנת 1976 על-ידי משפחת מנדלסון נרכש בשנת 2006 על-ידי עופר גואטה. את היקב מכירים רבים דרך יינות הקידוש ומיץ הענבים של היקב וטורחים להזכיר את זה תמיד כנקודת מוצא, אלא שעם כל הכבוד ליינות המתוקים, את המהפכה שלו עבר היקב בין השנים 2012-2015, הן בייצור, הן בייצוא והן בסדרות הפרמיום האיכותיות, יינות הווינטג', הרזרב והספיישל רזרב.
"תראי", אומר וינר, "היקב התחיל עם 300 אלף בקבוקים ועכשיו אנחנו עומדים על יותר מ-3 מיליון. השאיפה היא להגיע לחמישים חמישים מבחינת ייצור מיץ ענבים ויין. המבט הוא קדימה. להתחדש, להשתכלל. אנחנו נוטעים כרמים נוספים של זנים לבנים. קצת יותר משליש מהכרמים באזור שפלת יהודה ובאזור זיכרון הם שלנו, ואנחנו מתחילים נטיעות גם באזור הדרום, ערד וירוחם, בעיקר בזנים הלבנים.
הצלחנו להיכנס לשוק הקנדי, שהוא שוק מאד קשה ולאו דווקא שומר כשרות, שם היין עומד בפני עצמו ואנחנו מתכננים חדירה לשווקים אחרים בחו"ל, זה תהליך. חוץ מזה השקנו השנה מערכות חדשות בתחום הציוד ויש עוד עבודה לעשות בתחום המיתוג, אבל בסופו של דבר בשנים האחרונות אנחנו עומדים ביעדים שהצבנו לעצמנו. אנחנו רוצים לכוון גם קצת לקהל יעד אחר, פחות לשוק הקמעונאי הגדול ויותר לשוק חובבי היין".
אנחנו מאוד רוצים להקים מרכז מבקרים, אבל עטרות הוא כיום אזור תעשייה כבדה, וכדי שזה יקרה אנחנו פועלים בשני מישורים, מול העירייה ומול המשרד לענייני ירושלים, כדי שקצת ישפרו את האזור הזה. יש איזו שהיא סוכרייה סמויה שאם נצליח לממש אותה זו תהיה הצלחה גדולה. אנחנו יושבים בצמוד למערת הנטיפים הכי גדולה בארץ. מיקום אידיאלי, אם נוכל לשקם את המקום שם, נוכל להקים מרכז ראוי. כדי להשמיש אותה יש עניין של השקעה כספית לא מבוטלת וכרגע רשות הטבע והגנים לא בעניין, אבל אם נצליח לרתום אותם ואת העירייה כולנו נרוויח מזה".
"הגעתי ליקב חצי שנה אחרי סם, ביוני הקרוב אני מציין שנתיים בתפקיד. מה שזיהיתי זה את הפוטנציאל שטמון בלתת לו לא רק לעשות את מה שמובן מאליו, אלא גם לשחרר לו את חבל היצירתיות".
אני עדיין כותב בתחומי צבא ובטחון וקצת מרצה במכינות קדם-צבאיות. האזרחות היא רחבה ומגוונת. אני לא יודע אם אצא לפנסיה מהיקב, אם לזה את מתכוונת, אבל אני תמיד מחפש את הערך המוסף בעשייה, את הציונות, את ההיסטוריה את החיבור למשהו גדול, לחינוך לעשייה ישראלית. זו שריטה שגדלתי אתה".
"אני, אדם אופטימי מטבעי, משתדל לראות את חצי הכוס המלאה. טוב לי במקום בו אני נמצא ויש לי חברים טובים ומשפחה מגובשת ושמחה. לא צריך יותר מזה. זה עיסוק מהנה. לא שהוא קל ולא שהכל פשוט בו, אבל אתה פוגש אנשים נחמדים ושמחים. זה תחום שיש בו קשיים ודילמות, אבל אתה קם למשהו חיובי בסופו של דבר. זה כל-כך מענג לראות את החקלאים של פעם בכרמים, אולי מלבד העובדה העצובה שרובם מאד מבוגרים".
"אני עדיין עושה שירות מילואים פעיל בדרום. חמאס, מנהרות. מצאתי את עצמי לפני שנתיים וחצי בצוק איתן שישים יום על מדים באופן בלתי מתוכנן. ותראי, המצב הכללי שלנו הולך ומשתפר לא ונהיה גרוע יותר".
"במציאות, במזרח-התיכון ובכל המובנים שאת רוצה, אנחנו האי של השקט ויותר ויותר מהשכנים שלנו מבינים זאת גם. ואם כבר שאלת, אז לא תהיה מלחמה בקיץ הקרוב. כשסיימנו את צוק איתן אמרתי חמש שנים של שקט וביקשתי שיקליטו אותי. אז יש עוד שנתיים".
התרעות פיקוד העורף