אולי זה גם הקיץ הישראלי המהביל, אבל בעיקר זהו טרנד ה"בואי בובה אני אזמין אותך לקאווה", שגרם לטליה לוין להתחיל לאהוב יינות רוזה...
קשה להניח את האצבע על מה בדיוק גרם למבעבעים, למתוקים ולוורדרדים האלה להיכנס לנישת 'דרינק הבנות'. אמנם לא צריך להיות חובב יין מדופלם כדי להבין שרוזה הוא לא יין עם כובד, רצינות תהומית ועפיצות בחך, אלא שההשוואה האיומה בינו לבין מתוקי ה"פנטזיה" שסבתא היתה משתכרת מהם כלוט בשנות התשעים, עושה עוול גדול לציבור שלם של ענבים מהם ניתן להפיק יינות נהדרים שדורשים את הכבוד הראוי להם...
פעם, כשהייתי צעירה ותמה בגיל העשרה אי-שם בתחילת שנות התשעים, לימדו אותי חבריי המיושנים כי נשים לא שותות יין אדום, אלא רק יין לבן. עדיף מבעבע, ואם הוא ורדרד כמו תווית במחלקת יולדות בבית-חולים המסמנת תינוקת שרק נולדה, אז מה טוב. "יין אדום??", היה מביט בי בפליאה כל גברבר עם דעות קדומות שיצא איתי לדייט החל משנת 1995, ותהה לפשר הבחירה של הבחורה המוזרה הזאת שמתעקשת להזרים אל עורקיה יין אדום וכבד.
אל הרוזה התוודעתי דווקא בנסיעה לאחד מחופיה הדרומיים של המדינה, לאחר שחזיתי בשיימינג שעשתה קבוצת גולשים למדריך המסוקס שהוציא בקבוק רוזה מתוך צידנית. מיותר לומר שהמדריך המסוקס היה הדייט שלי, כן, תמיד ידעתי לבחור את הבחורים שאני יוצאת איתם בקפידה. אני אוהבת גברים שמחוברים לעצמם, כאלה שלא מתביישים להביע רגשות, או לצורך העניין - לשלוף בקבוק רוזה צונן מהתיק ולפתוח אותו בסטייל על הים. תמיד אמרתי שאם כבר ענבים וים אז למה שלא יגיעו מלכתחילה בצורה של יין...
ואם כבר בשבריריות וסטיגמות עסקינן, התדמית הקלילה שדבקה ברוזה היא מוטעית מיסודה. אם תביטו לאחור על ההיסטוריה של היין הזה, תגלו לא רק את הרוזה 'מתיאוס' משנות השמונים שהיה אולי המתנה האולטימטיבית בכל ברית מילה או חנוכת בית, אלא גם את היינות שמכונים "גסטרונומיק", ממשפחת הרוזה הצרפתי הקלאסי, שלגימה אחת ממנו מפילה אתכם לרצפה (אוקיי, אותי לפחות...).
ממרום שמונה שנותיי ככתבת יין אני יכולה לומר בפה מלא, שרוזה הוא לא רק יין לכל דבר, אלא שהדימוי הוורוד שלו נובע מתהליך הפקתו ולא משום בחינה אחרת. פרובאנס למשל, חבל ארץ סקסי לכל הדעות, הן מבחינת יין והן מבחינה קולינארית (ואנושית), ידוע בתעשיית הרוזה המפותחת שלו. ומה שטוב לצרפתים, אמרה לי פעם מישהי מאד חכמה, טוב גם לנו. אלא שלא צריך להרחיק עד צרפת כדי ליהנות מרוזה איכותי, יש לנו מזה מספיק בארץ.
רוזה מומלץ נוסף הוא זה של יקב דלתון, רוזה 2015, יין חצי יבש 61 אחוזים שיראז (זן הענבים החביב עליי אחרי זינפנדל), מה שמקנה לו חמצמצות עדינה ופירותיות נעימה, ומתאים גם הוא לכל מי שמחפש יין קליל ומרענן, ולכל מי שנרתע ממתקתקות. הרוזה הזה העיף אותי בהפתעה לכיוון אחר מהצפוי, אולי זה השיראז הדומיננטי ואולי מכת החום בים.
הפיקניק בים היה מגניב לגמרי ולמקרה ששאלתם – שלושת הבקבוקים נלגמו עד תום, אבל בכל זאת שתי הערות לסיכום: 1. תפסיקו להעליב את הרוזה. היין הסמוק הזה לא רק שלא יושב על קונספט מגדרי, אלא ראוי לעמוד בשורה אחת עם היינות האיכותיים. לחלוטין לא מגיעה לו השוואה המעליבה עם השיכר הפירותי (זה שסבתא משתכרת ממנו) על אף צבעו האטרקטיבי. 2. תקררו את הרוזה שלכם היטב, ואם אתם לוקחים אותו לים הניחו בצידנית עם קרח יבש שאפשר להשיג בכל סופרמרקט. זה ישפר לכם את חווית השתייה. עליי.
התרעות פיקוד העורף